אובדן הוא מנוע לשינוי, האמנם?

אובדן הוא מנוע לשינוי, האמנם?

אבל, הגדרה מילונית: צער על מוות או אבדן.

בעיצומם של תשעת הימים בהם אנו מתאבלים על חרבן בית המקדש, אני שומעת סביבי הרבה אמירות שמבטאות את הנתק הרגשי בין מנהגי האבלות לסיבה שבשלה אנו נוהגים אותם.

הקטנים אינם מבינים את הקשר בין אי אכילת בשר והמנעות משמיעת מוסיקה לבין החרבן, הגדולים יותר עסוקים בתכנון ימי החופשה, וגם אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכמות הבגדים שממתינים בנחת למכונת הכביסה.

שאלה אותי ביתי השבוע: “מה חסר לנו היום שאנו אבלים?” והוסיפה ופרטה את כל הטוב שיש בחייה. שאלה זו מבטאת באופן הפשטני והחד ביותר שרובינו לא באמת אבלים על החרבן, כביכול אנחנו מתפשרים על הטוב שאנחנו מכירים. וצריך להבין למה, הרי חז”ל מפליגים בשבח הימים שבהם בית המקדש היה קיים.

במאמר זה לא אתיחס לראית הטוב בכל מצב שזוהי תכונה חשובה ומועילה בהרבה מובנים אלא ננסה להבין מדוע אנחנו מסכימים לבינוניות ולא משתוקקים לדבר האמיתי.

אבלות היא תחושה של צער על אבדן / חורבן/ מוות של משהו שהיה לנו ואיננו עוד.

אומרים חז”ל מי שלא ראה את בית המקדש לא ראה בנין יפה מימיו, זאת אומרת שעל מנת להבין מהו בנין יפה, היה צריך לראות את בית המקדש, מי שלא חווה מה היה לפני כן, קשה לו מאוד להצטער באמת על מה שנמנע ממנו, הוא אינו יודע איך היו פני הדברים לו אותו הדבר היה קיים.

כל האמור נכון בזמן של רווחה יחסית, בה אנחנו חיים את השגרה, מגדלים את ילדינו, רצים לפרנסתינו ומתכננים את חופשתינו.

אך אדם שחווה על בשרו שריפה שכילתה את ביתו על תכולתו מבין מהו חורבן, מי שאיבד אדם קרוב בודאי חש את האובדן.

בזמן של סכנה קיומית ח”ו פיזית או רגשית הו אז אנו מתפללים מקירות ליבנו לגאולה השלמה ומיחלים לביאת המשיח כי “אי אפשר יותר”, אנחנו זוכרים היטב מה ואיך היה לפני האובדן ואז האבל הוא תחושה אמיתית של צער.

בקליניקה, אנחנו רואים לא פעם זוגות שהתרגלו במרוצת החיים ל”זוגיות בינונית”, המשולה לאותה רווחה יחסית שבה אנו חיים היום, ובמה הדברם אמורים?

המרוץ האינסופי, המטלות הרבות,גידול הילדים והבאת הפרנסה, הם רק חלק מהדברים שגורמים לאנשים לשים את הזוגיות במקום נמוך בסדר העדיפויות, לקבל אותה כמובנת מאליה ולתת לה להיבנות ללא תשומת לב ומכוח האינרציה.

ישנם זוגות שיודעים איך זוגיות בריאה צריכה להראות הם יודעים שיכול להיות “יותר טוב”, אך הם לא מרגישים את צער האובדן של “הזוגיות האחרת”, זו שיכלה להיות ואיננה. הם מעולם לא חוו אותה ולא חשים צער בהעדרותה.

כל זאת עד שמגיע אתגר שגדול מעט במידותיו לזוגיות השברירית שנבנתה ומאיים למוטט את הבנין כולו.

מחלוקת- משולה לאש, האש היא חרבן וכך גם המחלוקת שמסמלת כל אתגר שלבני הזוג אין את הכלים להתמודד איתו, הו אז מרגישים שהקיים אינו מהווה רשת ביטחון מספקת, שרוצים את הדבר האמיתי, את הטוב ביותר, את הגאולה השלימה.

במהלך טיפול אני שומעת לא פעם זוגות שאומרים, שלו רק היו יודעים מה הם מונעים מעצמם היו משקיעים מאמץ בבניה שתהיה איתנה מספיק מול אתגרי החיים בזמן השגרה ולא בעת משבר.

האם באמת צריכים לחכות למשבר על מנת לצמוח? מה יניע בנו את הרצון לשינוי כהכנה לאתגרי החיים? – ככול שנבין את החוסר, כך נשאף יותר להשיג אותו.

אם נפנים מה אנחנו מפסידים בהעדר בית מקדש על מכונו ושכינה בהיכלו תתעורר בנו הציפיה והרצון לפעול להחשת הגאולה.

ההבנה של מהי זוגיות בריאה ותומכת, איך יכולים להראות החיים איתה ומה מפסידים בהעדרה, היא המנוע לבניה מחודשת של זוגיות איתנה שתוכל לעמוד בפני כל סערה.

בתפילה לבנית הבית הפרטי של כל אחד ואחד ושל עם ישראל כולו במהרה.

אהבת את המאמר?

שתף בפייסבוק
הדפסה
שתף באמייל
שתף בוואטסאפ

השאר תגובה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תקנון