חמשת השלבים במערכת הנישואין – פרק ג'

אינני מסוגל לחיות איתך, וגם לא בלעדייך.

(אובידיוס)

שלב הראשון בנישואים היה שלב הרמוני, ורדרד ונוטף דבש. במילה אחת- "אנחנו".

ה"אנחנו" מככב: ה"יחד" הוא הכי חשוב, הכי קסום, הכי מספק- אידיליה שמזמינה אשליה כאילו כך ייראו החיים מהיום והלאה, מהחתונה והלאה (…."מאז הם חיו באושר  ועושר עד היום הזה…")
אבל במציאות, מסיימת האהבה הרומנטית ומתחילים מאבקי הכוחות.

תיאור השלב ומאפייניו:

השלב השני נקרא שלב מאבק הכוחות- החזרה למציאות.
המחול הנעים והמפתה של החיזור מתקרב אל קצו, ועכשיו הנאהבים רוצים לא רק את הציפייה לסיפוק הצרכים-את האשליה שגרמה להתרוממות הרוח של האהבה הרומנטית-אלא גם את המימוש במציאות. פתאום לא די בכך שבן-הזוג מלא חיבה, חכם, מושך ואהב לבלות. עכשיו צריך למלא שורה ארוכה של ציפיות, בחלקן מודעות אבל ברובן לא-מודעות.
מעטים הזוגות, היודעים משהו על אודות שלב מאבק-הכוחות או מצפים לו. זהו שלב קשה, אך הוא נועד, למעשה, לחלץ אותנו מן האשליות הקוסמות של ירח-הדבש. הבה נבחן מדוע יש הכרח לוותר על הקרבה ההדוקה ועל האשליות הנפלאות של שלב ירח-הדבש לצורת מערכת נישואין איתנה.

בשלב ירח-הדבש הקריב כל בן-זוג הרבה מעצמו. על מנת לרצות את השני מוכן היה להתנהג למופת, להשקיע הרבה בקשר ולהתאים את עצמו לצורכי השני. במונחים של הפרדוקסים האוניברסליים הגזימו בני-הזוג ב "נתינה לקשר" על חשבון "נתינה לעצמי" בשלב שני זה-חוזרים שני בני-הזוג אל הצרכים האישיים. ברגע מסוים מתחיל כל אחד מהם להרגיש תחושה של "אבל מה איתי?"- " איפה אני בתוך היחד הזה?" כדי לתקן את חוסר-האיזון הזה הוא מתחיל לדרוש יותר-ולתת פחות.
מתחילים לנהל פנקסנות והתחשבנות: "מה אני מקבל מנישואים האלה? מה אני נותן? מי מקבל יותר ומי נותן יותר?" שלב זה נוחת, לעיתים, בצרימה כואבת, אבל ככורח מציאותי, יש שהשינוי הזה מתחולל בבת אחת ויש שהוא בא בהדרגה. אבל בשלב כלשהו מתעוררים בני-הזוג ומגלים שהם גלו אל ארצות הקור- פחות מתחככים זה בזה, פתקי האהבה קצרים יותר וברורים פחות, גם יחסי המין פחתו. בני-הזוג חדלו לחפש סיבות להיות יחד , אחרי ה"יחד" והשיתוף של השלב הראשון, זקוק כל אחד מבני-הזוג גם למרחב האישי שלו. אחד מבני-הזוג מתחיל לחוש צורך באוויר לנשימה, במרחב פרטי משלו. מתחילים להישמע הקולות של "נהדר ששנינו ביחד, אבל נורא רוצים/צריכים גם קצת לחוד."

 הקרבה המאפיינת את ירח-הדבש כרוכה לעיתים קרובות באחריות יתרה לאושרו של השני, ואחריות זו יכולה להפוך לנטל מעיק, דווקא ההגזמה בקרבה וב"אנחנו" מוליכה (פרדוקסלית) לשלב הבא. תחושת הנתינה וההשקעה ב"יחד" וב"אנחנו" מתחלפת בצורך דחוף ואנושי לקבל גם משהו בחזרה ולהשקיע ב"אני".

למעשה, מתחיל כל אחד מן השניים בתהליך החזרת תחושת עצמיותו.

זהו תהליך שיכול להיות מלווה בחרדות, בכאב ובתחושה קשה, שהנה מתערערת האידיליה, "מתחרבת" ההרמוניה, בתהליך ההתפכחות מ"ירח-הדבש", בן-הזוג שמתרחק קצת כדי להשקיע בעצמו (קריירה, לימודים, חברים קודמים וכו') ולחוות גם מרחב אישי משלו- עלול לעורר בפרטנר שלו תחושה מכאיבה ומפחידה של דחייה ונטישה-חרדה זו עלולה לבוא לידי ביטוי במלחמה ובמאבקים על זמן פנוי ועל תשומת-לב. בן-הזוג שחש שננטש מתחיל להיאבק כדי למנוע את ההתרחקות. הלחץ ההדדי גדל, כשכל אחד נאבק על צרכיו, מונע על-ידי חרדותיו.

הבעיה, לאמיתו של דבר, אינה עלייתה המחודשת של העצמיות, אלא האופן, שבו אנו מנסים להביא את הצורך המתחדש בריחוק ובדגש על העצמי. אנשים לא רבים מגיעים לנישואין , כשהם מצוידים בכלים הנחוצים לפתרון מוצלח של עימותים. מעטים יודעים כיצד לשאת-ולתת על שינויים הנחוצים להן בלי להשתמש בכוח-, בכפייה ובאיומים. באכזבתם מן הקשר, מבן-הזוג, או מעצמם מגיבים רוב האנשים קשה מאוד על תחילתו של עימות ממשי בנישואין. המריבות יכולות לפרוץ כמעט על כל דבר, ולעיתים קרובות כך באמת קורה. החיים הולכים ומקבלים תכנים של שדה-קרב, שבו זוג "היונים האוהבות" חווה מאבקים רבים והתכתשויות כואבות. אולם זוגות רבים נדהמים לגלות, כי הם רבים דווקא על אותן תכונות, שגרמו להם להינשא מלכתחילה!
הבנת התופעה הזאת חשובה להבנת הקשר בין הצמיחה האישית לבין הצמיחה הזוגית. על מנת שתפרח האהבה, צריך כל בן-זוג להפוך בפני עצמו לאדם שלם יותר, חזק ומפותח יותר.

כשאנו בוחרים בבן-הזוג לנישואין, אנו נמשכים לעיתים קרובות לאדם המפצה את חסרים באישיותנו. אנו בוחרים לנו את בני-זוגנו משתי סיבות עיקריות:

1. הם ניחנו בתכונות החיוביות והשליליות גם יחד של האנשים שגידלו אותנו.

2. הם מפצים אותנו על חלקים חיוביים מהווייתנו שנקטעו בילדותנו.

אנו ניגשים אל הנישואים מתוך ההנחה הלא-מודעת האומרת שבני-זוגנו יהיו תחליף להורינו ויפצו אותנו על כל הקיפוח של ילדותנו, אנו מחפשים אחר אדם שישלים אותנו וייצור נו תחושת מימוש עצמי בכך, שיענה על אותם צרכים שאנו מתקשים למצוא להם מענה בעצמנו.

העובדה, שבני-זוג רבים על הבדלים, שהיו ביניהם מן ההתחלה, אינה מקרית. כל אחד מגיע לנישואין עם אישיות בלתי שלמה, שעודנה בהתהוות. תחושת החסר, שכל אדם נושא עמו, הידיעה שהוא לוקה בתכונות מסוימות, נפתרת באמצעות התחברות עם בן-זוג "חזק" באותן תכונות. אולם אותו בן-זוג, מטבעו של התהליך הזה עצמו, שונה מאתנו, ולא סתם שונה-שונה באותם תחומים הנוגעים לנו במיוחד.

הקבלה לאם וילדה

כאן מתחיל שלב השונות והנפרדות (הדיפרנציאציה והספרציה)

אם נחזור לתינוק, בשלב הראשוני הוא תלוי לחלוטין באמו אך לאט לאט ככל שמתפתח מנסה ליצור נפרדות ממנה. בשלב הדיפרנציאציה (הבחנה)  המתרחש בין גיל 5-6 חודשים ועד גיל 9-10 חודשים, לומד הילד לזחול, מרשה לעצמו להתרחק מעט מהאם ובכך מתחיל להבין את עצמו כמובחן מהעולם ומאמו. הוא חוקר את הסביבה הקרובה שלו ואת פניה וגופה של אמו, תוך הקפדה על שמירת קרבה אליה. השלב הזה תואר בידי מאהלר גם כ"בקיעה", בדומה לתהליך הראשוני המתרחש בקרב יונקים אחרים.
כשם שבן השנתיים נאבק כדי להוכיח את אי תלותו באמו, כך נאבקים בני הזוג כיצד למצוא מחדש את עצמיותם הנבדלת במסגרת הנישואין. אם בתחילה היינו מעורבבים זה בזה, בשלב זה מתחיל כל אחד לדרוש מחדש את צרכיו ומקומו ואת הצורך במרחב ובעיצוב "גבולות הגזרה" של כל אחד מבני-הזוג.

משימת השלב

המשימה העיקרית בשלב מאבק-הכוחות היא ללמוד להתמודד עם הבדלים ועם העימות שהם יוצרים וללמוד ליצור התאמה הדדית.

ככל שזה נשמע מוזר, מתבטא מאבק-הכוחות, בדרך כלל, בניסיון לגרום לבן-הזוג להיות יותר כמונו.
בשלב מאבק-הכוחות איננו יודעים ,בדרך כלל, כיצד להוסיף וללכת בדרך הנישואין מבלי לוותר על זהותנו העצמית. אנו רוצים השני ישתנה, שהשני "יעשה אותנו מאושרים". אנו נאחזים באשליה, שאם בן-הזוג יהיה יותר כמונו, או כמו האני האידיאלי שלנו, נהיה מאושרים. נטייה זו גורמת לבעיות רציניות, הבעיה היא שהדרישה לשינוי אינה מביאה, בדרך-כלל, לתוצאות המקוות, נהפוך הוא גורמת להחרפת המצב.

כל שעלינו לעשות כדי להירפא הוא לכונן קשר עמוק וממושך. אחרי זמן מה אנחנו רואים שהאסטרטגיה שלנו לא עלתה יפה. אנחנו "מאוהבים" אך לא הגענו אל השלמות. אנחנו מחליטים שתכניתנו נכשלה, מכיוון שבני-זוגנו מתעלמים במכוון מצרכנו. הם יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים, ואיך ומתי אנחנו רוצים זאת, אבל משום מה הם מונעים זאת מאתנו בכוונה תחילה. לכן אנחנו כועסים, ומתחילים לראשונה לראות את תכונותיהם השליליות.

בעיה נוספת היא שכאשר דרישות לשינוי מסלימות למאבק-כוחות, אנחנו מוסיפים ומסבכים את הבעיה כאשר אנו משליכים על בני- זוגנו את התכונות השליליות המוכחשות שלנו. כאשר המצב מידרדר והולך, אנו מחליטים שהדרך הטובה ביותר לאלץ את בני-זוגנו למלא את צרכנו היא להתנהג ברוגזה ובכעס, ממש כשם שנהגנו בהיותנו תינוקות בעריסה. אנחנו סבורים שאם נצעק בקום רם זמן ממושך די הצורך, יבוא בני-זוגנו להושיע אותנו. ולבסוף לובש מאבק-הכוח אופי ארסי בגלל ההנחה הלא-מודעת הזאת: אם לא נצליח לפתות, לשדל או לאלץ את בני-זוגנו לטפל בנו, נתייצב מול הגדול בפחדים -פחד המוות.

אין מנצחים. הסכנה האמתית היא בכך, שאי-אפשר לנצח במאבק נישואין בדרך של עימות- כל אחד חייב בסופו של דבר, לגלות, כי הטחת האשמות אינה עוזרת לו להשיג את מבוקשו.

 אין כל דרך לנצח בנישואין על חשבון בן-הזוג. המנצח עשוי לחוש תחושת ניצחון זמנית, אולם בטווח הארוך סובל מכך הקשר כולו, והמנוצח ייטור לו טינה במסתרים. בדרך כלל, אין בן-הזוג, אשר חש כי הפסיד במאבק-הכוחות , מסוגל לסלוח, והוא ימצא דרך להשיב לרעהו כגמולו בדרך זו או אחרת. הניצחון הופך אפוא לבומרנג החוזר אל ה"מנצח".
האמת היא שאין מנצח ומפסיד בנישואין- יש שני מנצחים או שני מפסידים. השניים מגיעים לפשרה- או ששניהם סובלים.

מרבית המאבקים המרים והמכאיבים נראים ממרחק זמן ובמחשבה נוספת- כמאבקים שלא היו מחויבי המציאות. אך בזמן התרחשותם הם נדמים הכרחיים ומשמעותיים ביותר.

שלב זה של החזרה ל"אני" מכונה גם  שלב האינדיבידואציה- התפתחות האינדיבידואל ואומר היווצרות הפרדה של שני האינדיבידואלים.
תהליך של ההפרדה של "גן העדן הזוגי" כרוך בכאב וסבל מהפרידה מהפנטזיה , חרדה מסכנה לפירוק הקשר ומהתמונה האידילית. תהליך זה נמשך בגיבוש זהות אישית עם זיקה לקשר הזוגי. נוצר משא ומתן של "מי אני ומה אני בזוגיות הזאת?" כמו שני גלגלי שיניים החורקים בדרכם עד שהם לומדים לתאם את פעולתם, כך גם בני-הזוג מתאמים את זוגיותם- ותהליך התאמה זה גם חורק וגם דוקר.
מעבר לקביעת הנהלים, התפקידים ומאזן הכוחות של שני-הזוג- הם מגבשים את הדפוסים הזוגיים:
הם מגבשים את הדרך שבה הם מתקשרים ביניהם כדי לפתור מחלוקות, ומתמודדים עם אי-הבנות ופערים. יש השוקדים לפתח דרך, שבה הם לומדים ולשוחח ולהביע עצמם באופן שמכבד את שניהם ומשרת את שניהם. מנגד, יש המפתחים יכולות קרביות מרשימות (את עצמם) ומכאיבות (לבני-זוגם), שייעודן להכניע ולנצח. במקום לגבש דפוסי שיתוף -הם מתרכזים ביריבות ובקרבות. זוגות אחרים מאמצים דרך שלישית-הדחקה, שחיקה והסתגרות.

בעצם קיים הבדל קטן מאוד בין האהבה הרומנטית ומאבקי הכוח. לכאורה, תהום רובצת בין שני השלבים האלה, השלבים הראשונים בנישואים. האושר שבני-הזוג גרמו זה לזה הפך לשנאה, והרצון הטוב של שניהם הידרדר לכלל מלחמת רצונות. אבל חשוב להדגיש ששאלות היסוד לא השתנו. שני בני-הזוג עדיין מחפשים דרך להגיע אל השלמות המקורית, ושניהם עדיין מאמינים בעובדה שבן-הזוג נתפס עכשיו כמי שמונע את אהבתו. תפיסה זו מצריכה שינוי בטקטיקה, ונשים ובעלים מתחילים להכאיב אלה לאלה ולמנוע מבני-הזוג הנאה ואינטימיות בתקווה שהם יגיבו בחום ובאהבה.

בשלב זה נקבעים דפוסי הזוג והדינמיקה ביניהם, הסגנונות המאפיינים כל זוג לעצמו. חשוב לגבש דפוסים מספקים ולהגיע לפתרונות מאוזנים. זוגות, שנרתעים מעימותים וחסרים כלים לטיפול בהבדלים, מגיבים בהימנעות הדדית או במאבק כרוני.
"היתקעות" בשלב זה, פירושה צבירת משקע של כעסים, של עוינות ללא פתרון של ממש. מצב מכאיב זה יכול להימשך לאורך שנים של חיים משותפים המלווים בריבים ומאבקים.

© כל הזכויות שמורות לאיילת השחר דרור

אהבת את המאמר?

שתף בפייסבוק
הדפסה
שתף באמייל
שתף בוואטסאפ

השאר תגובה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תקנון