גבורת הנפש הנשית בשואה

מחברת המאמר: שולמית אימבר לשעבר המנהלת הפדגוגית של בית הספר להוראת השואה ב”יד ושם” 
הערות הלכתיות: הרב דוד אימבר

פתח דבר

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, מיסד הארכיון המחתרתי בגטו ורשה “עונג שבת”[i] כתב:

“היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים.”[ii]

כבר בחודשי המלחמה הראשונים חוו הנשים מהפך קיצוני בחייהן, משום שהן היו הראשונות שעולמן הישן התמוטט לנגד עיניהן. לפתע התנפצו כל המוסכמות עליהן גדלו וכל אמות המוסר המקובל בחברה היהודית הסגורה, מול הכובש הגרמני האכזר. נוצר פער עצום בין הסביבה בתוכה גדלו וחיו, ובין המציאות החדשה שדרשה הסתגלות מהירה ושהיפכה את התפקידים המקובל במשפחה ובחברה הסובבת. עם פלישת הצבא הגרמני פגמה המציאות בשלמות המשפחה ופוררה אותה.

אחד הדברים שאפיינו את השלבים הראשונים של המלחמה, בעיקר במזרח אירופה, היה לקיחתם של הגברים היהודיים לעבודות כפיה, או המלטותם למזרח. אלה שנמלטו עשו כך, משום שנפוצה דעה שלגברים הכיבוש הוא מצב מסוכן, ואילו בנשים ובילדים הגרמנים לא יגעו. כתוצאה ממקרים אלו, וממקרים נוספים, שהתרחשו מאוחר יותר, כגון היציאה ליערות, בעיקר של גברים ולא של נשים, נשארו נשים רבות לבד עם הילדים והקשישים ועול הפרנסה נפל עליהן. לפיכך, עם ריכוזם של היהודים בגטאות, היו הזקנים, הנשים והילדים רוב באוכלוסייה. בנוסף, חלק מהגברים שנותרו עם המשפחות, נשברו נפשית, היות שתפקידם המקורי בחברה, כראשי המשפחה, מגיניה ומפרנסיה, נלקח מהם בברוטאליות. לנשים המצב הקשה גרם לתופעה הפוכה: הן העצימו את תפקידיהן המסורתיים מלפני המלחמה, של הדאגה למשפחה ולסובבים אותן. נושאים שבהן הן התמחו במשך דורות – האוכל, ההיגיינה, הטיפול בזקן, בילד ובחולה והמגע האישי – קיבלו משמעות מרכזית בחיי היום יום בשואה. הנשים הקימו בתי ילדים, מטבחים ציבוריים, התנדבו בבתי חולים וטיפלו בקשישים. לקיחת אחריות זו מוסברת בכך שתפקידיהן המסורתיים במשפחה יצרו בהן את הקישורים לתפקד במצבי לחץ הישרדותיים. המטרה של חיזוק נפשי של הקרובים להן, הבאת מזון ושמירה על היגיינה בסיסית הייתה כוח מניע עבורן. הנשים קיבלו עליהן את התפקיד המרכזי במשפחה, תפקיד שניתן לקרוא לו “חיוב החיים”: לנסות ולשרוד בכל מצב, בעוד רגע ועוד רגע. הנשים היהודיות בשואה הפכו במידה רבה להיות חוט השידרה של המשפחה והקהילה.[iii]

במאמר זה ארצה לעסוק בזווית נוספת: חיוב החיים של נשים שומרות מצוות בשואה.

נוסף על הקשיים שאיתם התמודדו כלל הנשים היהודיות בשואה, נשים דתיות נאלצו להתמודד עם קשיים שנבעו ממחויבותן להלכה היהודית. הן נתקלו בקשיים לקיים מצוות החלות על נשים, כגון הדלקת הרות שבת. במקרים רבים, הן קיבלו עליהן למלא תפקידים ומצוות שבאופן מסורתי מילאו גברים. כשנעמוד על אופן התמודדותן של הנשים הדתיות באותה תקופה, נבחין בין שתי מגמות עיקריות בפעולותיהן: שימור והסתגלות. השימור התבטא בנסיונן להמשיך ולקיים אורח דתי, על כל המשתמע מכך, במגבלות ובקשיים שנוצרו. ההסתגלות מציגה את הדרכים שבהם מילאו את החלל שנוצר בחיים הדתיים, הציבוריים והפרטיים.

הדלקת נרות שבת

כך כותב השולחן ערוך (אורח חיים סימן רסג):

סעיף א

יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות ב’ פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור…

סעיף ב

אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת; אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא.

סעיף ג

הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ו(יין) לקידוש היום, נר שבת קודם. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר…

לפני שנדון בצדדים ההלכתיים נביא מספר עדויות על הנשים ומצוות הדלקת הנרות בשואה:

1.          …ובכן גם הדודה חנה-רחל כבר הלכה מאיתנו.

במקרה הייתי עדה לטרנספורט האחרון שהוטען על הרכבת במרישין[iv]. שם ראיתי אותה וכן את פמוטי השבת שלה. איני יכולה לשכוח אותו מעמד. כאילו כל חייה נתגלו לפני באותה שעה, והם חתומים בקשר המופלא שבינה לבין הפמוטים, בקשר אשר האיר בנוגה של משמעות עמוקה את גורלה.

תחושה של כליון וסוף רובצת לפתחנו. מחר, מחרתיים עלולים גם אנו להישלח, ואילו אני נתונה בקדחת הכתיבה. עלי לכתוב על הדודה חנה-רחל. חייבת אני להחפז ולכתוב.

באותה עת כבר נותרה לבדה, ללא תומך ועוזר ומצבה הפיזי היה מעורער…בד בבד עם הכאב הבהב בעיניה  של הדודה חנה רחל מין ברק עקשני של “ואף על פי כן ” של “לא להכנע “….

היא התגוררה בקיטון צר… על ארגז עמדו שני פמוטי כסף גדולים וכבדי משקל, פמוטים מדגם עתיק, מפוארים בפיתוחים אומנותיים….

כל פעם שראיתי את הדודה חנה רחל מברכת על הנרות בליל שבת, ידיה מליטות את פניה ושפתיה לוחשות תחינה, עשויה הייתי לחוש בחיים האצורים בשני פמוטים אלה, אוזני קלטה את אנחות הצער שנספגו בתוכם במשך כמה דורות, ובעיני רוחי כמו ראיתי את כל הדמעות ששפכו בשעת תחינותיהן הדודות האמהות והסבתות שקדמו לדודה חנה רחל.

הפמוטים המצוחצחים עד ברק, שהתנוצצו בחלל החדר, פיזרו את קדרותו והעניקו לו אור מיוחד. אלמלא הם, היה ריק ודל מעונה. את כלי הבית המעטים שהצליחה למלט מן העיר, המירה בהדרגה במצרכי אוכל …רק הפמוטים היו לה עתה מקור להתייחד בו עם צערה.

…תמיד היתה טרודה, רוקמת תוכניות של יום-יום, של הכנות לשבת ולחג, או של עיסוקים אחרים, שהיו על פי רוב קשורים בלוח העברי…

בימי האקציה הגדולה, כשערכו הגרמנים מצוד על חולים, זקנים וילדים, הסתתרה הדודה חנה רחל במרתף מוסווה בחצר ביתה… יום שישי אחד אחה”צ פקדו הגרמנים את הבית….לאחר זמן מה, כאשר השקט בחוץ לא הופר החליטה הדודה חנה רחל לצאת מן המחבוא ולבדוק את המצב. “לפי כל הסימנים  האקציה נסתיימה ” אמרה בשובה, “אבל ליתר ביטחון, מוטב לנו כי נעשה את השבת במרתף”.

הנשים קיבלו את דעתה.

לאחר שחיכינו עוד זמן מה יצאה הדודה שנית כדי להביא את פמוטיה לשם הדלקת נרות השבת.[v]

2.          ניצוץ נדלק בעיני כשביב אש. היה בה בידיעה זו כדי להציתני: שערו בנפשכם, נרות, נרות של שבת בעיצומם של ימי החשיכה והגזירה, בלב ליבה של הקדרות המאיימת, יודלקו נרות של שבת”.[vi]

עד כמה מצוות הדלקת הנרות בעיני הנשים, ניתן ללמוד מעצם העובדה שלמרות המגבלות על כמות הציוד שהותר להם לקחת, החליטה הדודה חנה רחל לקחת איתה את הפמוטות – “והם חתומים בקשר המופלא שבינה לבין הפמוטים”. יש לציין כי בדרך כלל היו הפמוטות ניתנים בתור אחד ה”מגדנות”, כלומר המתנות שהייתה נוהגת משפחת החתן לשלוח לכלה, כך שהם נטענו במשמעות נוספת – הזכרת הבעל, שלעתים כבר לא חי עם המשפחה, וכמובן הזכרת המשפחה כולה.

משמעות נוספת שנשאו הפמוטות מתוארת על ידי הכותבת במילים הבאות: “אוזני קלטה את אנחות הצער שנספגו בתוכם במשך כמה דורות, ובעיני רוחי כמו ראיתי את כל הדמעות ששפכו בשעת תחינותיהן הדודות האמהות והסבתות שקדמו לדודה חנה רחל.”. בזמן הדלקת הנרות היו הנשים מוסיפות תחינות ובקשות על “שלום בית” כלומר על שלמותם ובריאותם של בני המשפחה.

במקור השני מופיעה גם משמעות הנשאבת מעצם הימים הקשים ההם: “שערו בנפשכם, נרות, נרות של שבת בעיצומם של ימי החשיכה והגזירה, בלב ליבה של הקדרות המאיימת, יודלקו נרות של שבת”. בנרות השבת היה כדי לגרש את החושך והאפלה ששררו סביבם.

חלק ממשמעויות הללו עולות מן העדויות הבאות:

3.          בנובמבר שנת 1944 (תש”ה) בליל שבת חשוך ומעורפל, הלכנו חמש-חמש בשורות כנהוג, לעבודת לילה של שתים-עשרה שעות. מרות-נפש הלכנו במלבושינו הקרועים, דרך קילומטרים של רפש וטיט, לבית חרושת של נשק. פתאום פתחה שכנתי מתת-קארפאטים ואמרה: “עכשיו הדלקתי נר של שבת”.

הקשבתי בתימהון לדבריה.

– “הבטתי על שתי נורות חשמל ובירכתי עליהן”- הוסיפה

פעם אחרת ראיתי בבית חרושת כיצד אשה אחת ממחוז מארמארוש, שתפקידה היה לצחצח טבעות וחישוקים קטנים של ברזל, סידרה בליל שבת על השולחן מן הטבעות, כביכול מנורות ונרות, התכופפה עליהם ראשה ואמרה בלחש את ברכת הדלקת נרות של שבת.^[vii]

אם דנו למעלה בסיבות שהניעו את דודה רחל להדליק נרות שבת הרי שהעדיות שהוצגו למעלה מציבים גם שאלות הלכתיות.

במצבים אלו על פי דין לא היו הנשים חייבות בהדלקת נרות גם אם היו ברשותן נרות, על אחת כמה וכמה שהיו פטורות ממצווה זו, כאשר הנרות לא היו מצויים בידיהן.

העדות הראשונה מתארת ברכת הדלקת נרות על מנורות חשמל. שאלה כזו שאלו את הרב אפרים אשרי בגטו קובנה:

בדין נר של שבת על ידי חשמל בשעת הגזירה.

שאלה: בשנת תש”ב נשאלתי מאנשים בגיטו קובנה אם יכולים הם לקיים מצות הדלקת נרות של שבת על חשמל (עלעקטרי) ולברך על זה ברכת להדליק נר של שבת, כי כל ימיהם היו נזהרים במצוה זו ועכשיו מלבד שאין להם כסף כדי לקנות נרות לכבוד שבת, מן הנמנע הוא להשיגם מפאת היותם סגורים ומסוגרים בתוך עמק הבכא של הגיטו, בעוד שאור חשמל נתנו הרשעים ימ”ש בחנם.

תשובה: בשו”ת בית יצחק יו”ד [=יורה דעה] סי’ ק”כ אות ד’ – ה’ כתב שמותר להדליק חשמל לנר שבת ולברך עליו, וכן פסק אורחות חיים סי’ רס”ד סעיף ג’, ולכן בנידון דידן [=במקרה שלנו] שאי אפשר בשום אופן להשיג נרות לכבוד שבת בודאי מותר לברך על אור חשמל, וכן מותר לברך במוצאי שבת בהבדלה ברכת בורא מאורי האש על חשמל… [viii]

העדות השניה שונה: קיום המצווה במצב הכאוס של השואה, יש יותר מקיום מצווה בגדריה, זוהי מצווה “הבוערת בלב” שנותנת למקיימה את הכח לשרוד, ולכן זהו מצב של מעין פיקוח נפש.[ix]

ברית מילה

אם במצוות הדלקת נרות “הנשים מוזהרות בו יותר” כפי שאומר השולחן ערוך, ואם על התפילה נאמר “שגם נשים צריכות לרחמים”, במצוות מילה אין הנשים חייבות כלל. יתרה מזו במקרה שהברית אינה נערכת בזמנה, חלוקות הדעות גם לגבי חובתו של האב. ועל כל זה בשעת סכנה בני ישראל לא מלו את בניהם במדבר. אולם אצלינו, במצב של גזירת מלכות, גם אם אין הגזירה מכוונת להעברה על דת, חייבים לההרג על קידוש השם ולא לעבור איסורים. אלא שכאן אנו דנים במצוות עשה. בכל זאת הקפידו עוד מימי הביניים למסור את הנפש על קיום מצוות מילה ולימוד תורה.

מן הרקע למקרה הבא עולה, כי ההמנעות מהכנסת התינוק בבריתו של אברהם אבינו נבעה לעתים מן הרצון לאפשר לו להנצל. ידוע כי אחת הסיבות לכך שגברים היו מסתתרים בבתיהם, והנשים נטלו על עצמן את תפקידיהם, הייתה העובדה שהגרמנים, כדי לזהות את היהודים, היו מוודאים שהם נימולים. מצד שני, אלה שבחרו למול את בניהם העניקו לכך משמעות אמונית שעזרה להם לשרוד:

פעם, באמצע החורף של שנת תש”ג… בא אלי הרבי מפיאסצ’נה[x] והזמינני ללכת אתו לערוך ברית-מילה בחשאי באחד מבתי הגטו שעל הגבול.

הרבי מפיאסצ’נה היה מוהל מומחה אבל בתנאי הסכנה של הגטו לא רצה למול את הילד בלי נוכחותו של רופא מנתח… על פי פקודת הרבי גייסתי “מנין” יהודים. כולנו הלכנו דרך רחוקה ומסוכנת, למן מושב ה”שופים”(בתי המלאכה) שברחוב נובוליפיה עד לגבול הגטו… הרחובות היו מלאים וגדושים בערמות שלג, כל צעד היה סכנה, ואז נכנסנו לתוך בית צפוף בו מצאנו את אם הילד, שפרצה בבכיות נוראות.

התברר שבעלה – אבי התינוק – נלקח ממנה למחנה-העינויים באיזור לובלין, והיא היססה כל הזמן אם למול את הבן, אולי – אם לא יהיה נימול – תוכל להסתירו אצל משפחה גויית ולהצילו. אבל מכיוון שהיא מודאגת מאד לגורל בעלה הזקוק לרחמים, החליטה שאיננה רוצה להחזיק יותר ילד ערל, ולכן היא מבקשת למול את בנה, והיא מתפללת ומתחננת לפני רבון-העולמים, שבזכות זו – מצות ברית-מילה – יציל השם את בעלה באשר הוא שם…(במקור) לשמע התחנונים האלה פרצנו כולנו בבכי נרגש. וכך, תוך שטף דמעות, נערך ה”ברית”. רק כאשר ר’ זושא פרידמן[xi] – שנמנה על ה”מנין” – פתח ושר בניגון חסידי מתרונן את סדרת “הרחמן”, הצטרפנו כולנו לשירה אדירה זו של קידוש-השם![xii]

התינוק נימול, למרות שיש באות הברית כדי לסכנו, מתוך תקוה שמעשה זה ישפיע על גורלו של אביו. ההימנעות ממילת תינוקות כדי להגדיל את סיכויי ההצלה שלהם נדונה בשו”תים רבים. כמו כן שאלו אם מותר להשתמש בתעודה המעידה על המרת דת, אם מותר להשתמש בזהות בדויה ועוד. הכרעתה של האם למול את בנה מתוך תקוותה שבעקבות קיום המצוה בעלה ישוב, חיזקה את יכולתה לשרוד, ואפשר לראות בעצם החיזוק הזה מימד של הצלה למרות הסיכונים שבדבר.

כשרות

אחת המשימות הקשות ביותר שהייתה מוטלת על כתפי הנשים, הייתה הקצבת המזון לבני המשפחה. כדי למנוע מצב של רעב מתמשך חולקו הלחם ושאר מוצרי המזון אחת למספר ימים, והיה עליהם להספיק עד לחלוקת המזון הבאה. בשל הרעב הקשה רצו המבוגרים והילדים לחוש בהווה שובע, ולו זמני בלבד, ללא מחשבה על הימים הבאים. פעמים רבות היו אלה הנשים שלקחו על עצמן את חלוקת המזון הקצוב ואת החבאתו, מתוך מחשבה על ימי המחסור הבאים. נשים בגטאות עמדו שעות ארוכות בתורים לקבלת מזון; הן נאלצו לאלתר דברי מאכל ממצרכים נחותים ביותר, כגון קליפות תפוחי אדמה; ובנוסף לכל אלה – מצוקת הגז ששררה בגטאות רבים גרמה להקצאת זמני בישול קצובים לפי גודל המשפחה.

קושי נוסף עימו התמודדו הנשים בגטו היה טיפול בבני משפחה חולים. מציאות החיים בגטאות יצרה מחסור בתרופות, וגרמה להאמרת מחיריהן. פעמים רבות נאלצה המשפחה למכור האת חפציה או את תלושי המזון שברשותה כדי להשיג תרופה לבן משפחה חולה. בדרך כלל האמהות הן שוויתרו על מנות המזון שלהן כדי להשיג את התרופות הנחוצות.

אמי הצליחה לשמור על הלחם בהחביאה אותו מאתנו במיטה אנחנו הילדים, ידענו את מקום המחבוא אך היא תמיד השגיחה עלינו. פחדנו לקחת אותו משום שהיא ידעה שאם נאכל אותו לא יהיה אוכל אח”כ …נשים מילאו תפקיד ייחודי בכל הנוגע לאירגון המזון ולניהולו… הייתי אומרת שאמי המסכנה , שנלקחה לטרבלינקה, הייתה גאון בדרך שהיא הצליחה לעשות זאת[xiii]

אמנם בדרך כלל האשה הייתה אחראית לכשרות המטבח, אלא שבתקופה קשה זו, עמדו בפניה לעתים החלטות מעיקות ביותר. לפנינו שתי עדויות הנוגעות בנושא הכשרות:

1.          באחד מימות החורף של שנת 1942, משיגה אמא בדרך לא דרך כמות קטנה של בשר כשר. זאת הייתה תקופה בה רעבנו ממש, אפילו ללחם, ובשר היה מצרך נדיר ביותר בביתנו. אמא מבקשת מסבתא שתכין הרבה קציצות ממעט הבשר שהשיגה, על מנת שלכולם תהיה אפשרות לטעום ממאכל התאווה. אנחנו, הילדים, נרגשים מן התכונה במטבח המזכירה לנו זמנים אחרים, טובים יותר. אמא, שכרגיל עסוקה בהשגת מצרכי מחיה, אינה נמצאת בבית, וסבתא, מלכת המטבח שלנו, שולטת בו ללא עוררין. ריחות נפלאים פושטים בבית, ולסקרנותנו אין קץ. איננו זוכרים ריחות כאלה מזה זמן רב. סבתא מנפחת את עיסת הקציצות בכל דרך אפשרית, הרבה לחם, בצל, פטרוזיליה, שום- וכמות העיסה הולכת וגדלה. עינינו נעוצות במעשיה של סבתא, וכשהיא מתחילה לגלגל את כדורי הבשר, אני מבקשת שתסכים גם לי להצטרף. סבתא אינה נענית להפצרותיי, לא רוצה לקלקל אפילו כדור אחד. מחבת אחרי מחבת של כדורים ריחניים היא ממלאת בקדרת החרס המיועדת לכך, ולנו נוזל ריר מהפה. יש גם קצת תפוחי אדמה כתוספת, ומצב הרוח שלי, של אחי יוסף ושל אחי נתן עליז מאד יש לנו הרגשת חג. אנחנו מצפים בקוצר רוח לבואם של הורינו על מנת שנוכל להסב לשולחן. סבלנותנו פוקעת. סבתא מצליחה בקושי לעצור בעדנו מלחטוף את הקציצות המוכנות. היא לא מוותרת לנו הפעם. היא עומדת על כך שכל המשפחה תאכל ביחד וזה יקרה במהרה. כשאבא ואמא מגיעים סוף-סוף ואנחנו מתיישבים לאכול, מחווירים לפתע פניה של אמי. אף פעם קודם לכן לא ראיתי אותה כועסת כ”כ על סבתא. היא שואלת אותה בזעם: “באיזו מחבת טיגנת את בקציצות?” סבתא כלל לא מבינה למה אמא שואלת אותה שאלה מוזרה זו. אין לה ספק שהיא טיגנה את הקציצות במחבת הנכונה, והיא עונה שמובן מאליו שטיגנה במחבת הבשרית, אך אמא מראה לה שהמחבת הבשרית תלויה במקומה הקבוע. סבתא תופסת את ראשה בידה, לא ייתכן, היא לא יכלה לטעות, היא בטוחה שהשתמשה במחבת הנכונה! אמא בודקת בקפידה את המחבתות, וקובעת חד משמעית שהמחבת בה טוגנו הקציצות היא חלבית, ואסור לאכול אותן כי הן טריפה. סבתא מסתכלת עלינו במבט מלא רחמים. ניסיונותיה לשכנע את אמא שהמחבת החלבית לא היתה בשימוש זה חצי שנה, ולכן מותר לאכול את הקציצות, עולים בתוהו. היא מבקשת מאמא לא לאכזב את הילדים ולהרשות לנו לפחות, לאכול את הקציצות.בקשותיה אינן מזיזות את אמא מדעתה, והיא אוסרת עלינו לאכול את הקציצות שנטרפו. לאכזבתנו אין גבול, כל כך ציפינו לארוחה זו. הבית עודו מלא בריחות הניחוח, אך עלינו להסתפק בתפוחי אדמה ובריח הקציצות שנמסרות לשכנינו הגויים, כי בזמנים של מחסור אין משליכים אוצר כזה לאשפה. מאז עברו כבר מעל לחמישים שנה, אבל את סיפור הקציצות והאכזבה על כך שנאסר עלינו לאכול אותן בשעה שהיינו כה רעבים, איני מסוגלת לשכוח. אמי האהובה, שהיתה מוכנה להקריב את כל- כולה למעננו, השאירה אותנו רעבים בגלל אמונתה הדתית העמוקה.[xiv]

על פי ההלכה, מכיוון שמדובר בכלי שלא נעשה בו שימוש במשך יותר מ-24 שעות “הסיר אינו בן יומו”, בדיעבד אין המזון שבושל בו נאסר, ורק הסיר עצמו נאסר. בפועל נהגו להחמיר מאוד בדיני ההרחקה בין בשר וחלב. יתכן שנוסף על ההקפדה בנושא זה, עמדו לנגד עיניה של האם גם שיקולים חינוכיים ארוכי טווח.

2.          לפני מחלתו של דוד כלל לא הובא בשר אל ביתנו , כי המנה הזעומה, שחולקה לנו היתה מבשר טרף או בשר סוסים. אבל בימי מחלתו קבעה אמי, שהזמן דוחק , והחליטה להשתמש בבשר טרף.

בהתחלה אכל ממנו רק דוד, וכך ניהלנו שני מטבחים, הטרף לחוד והכשר לחוד. אבל כעבור שנה בערך, לא יכולנו עוד להתמיד בשמירת הכשרות.[xv]

הסיפור השני מדגים את התהליך שעברו היהודים בנושא הכשרות בשואה. אפשר לראות תהליך דומה משתקף גם בפסיקותיהם של רבנים, כמו לדוגמא בפסיקות ועד הרבנים בגטו לודז’.[xvi] אולם הסיפור הראשון מחזיר אותנו אל הדיון בקטגוריה ההלכתית “יהרג ואל יעבור”. אין במצב שאליו נקלעו משום “חילול השם” (שלפי שיטות הלכתיות רבות הוא הנימוק לדין הנוהג בשעת השמד). אין בו גם משום מראית עין, כלומר לא יראה למשהו מבחוץ כאילו עברו על ההלכה, שהרי אף להם היה ספק בדבר. בכל זאת רצונם לשמור על יהדותם, דאגתם למנוע הישנות של מעשים שאינם נורמטיביים, עד כדי כך שיעשו להם כהרגל, וחשיבותו של החינוך לשמירת המצוות הם שהכריעו את הכף. דוגמאות לא מעטות מאותן שנים מספרות על אנשים שהותר להם לאכול מזון טרף, ואפילו חויבו לאכול מזון כזה, אך לא עמד להם כוחם לעשות זאת, כמו בעדות הבאה:

1.          אבי ז”ל, כיאה ליהודי מסוגו, שמר בקפדנות רבה שלא להיכשל במאכלים אסורים גם בגטו המורעב, כתוצאה מכך נחלש, חלה וגווע מרעב ממש. ולמרות שהרופא קבע שמצבו מסוכן וציווה עליו לאכול בשר לחזקו (בזמנו חילקו בגטו בשר סוס במנות של 100 גרם לחודש, לנפש), סירב בכל תוקף: “לגבי פיגול נשאר פיגול” – אמר.

בעת מחלתו נכנס לבקרו ידיד נפשו ושארו הרב הצדיק רבי נחמיה’לה אלתר הי”ד (אחיו של הרבי מגור ר’ אברהם מרדכי). גער בו רבי נחמיה’לה על שום שאינו מציית לפקודת הרופא ואינו אוכל את מעט בשר-הסוס שחילקו, הלו “ונשמרתם לנפשותיכם” כתוב! – אבל ונשמרתם “לגופכם” לא כתוב – התריס כנגדו אבי ז”ל. ואז אמר לו רבי נחמיה’לה בזה הלשון: ראה הזהרתיך: שאם לא תאכל תמות!, ובמיוחד כאן בבשר סוס חשש לאיסור כרת ר”ל (רחמנא ליצלן – השם יצילנו) ויש כאן עניין של איבוד לדעת! הליט אבי ז”ל את פניו והתייפח “אוי לי למה שהגעתי”. אולם חזקו עליו דברי השידול והלחץ של ידידו, במיוחד שאיים עליו שיצווה בתור רב להאכילו בכוח. אבא הסכים, בתנאי שהבשר יהיה מעורב באוכל אחר… ופתאום נשמע קולו בצעקה “טפוי” פלט וירק בחזרה את מה שניסה לבלוע, פרץ בבכי מר… עיניו ועיני רבי נחמיה’לה זלגו דמעות – וכשנרגע קצת התנצל לפני ידידו הדגול ואמר לו “ניסיתי, רציתי לקיים מצוה לשמוע דברי חכמים” אבל מה אעשה לא יכולתי…[xvii]

תפילה

הגמרא אומרת: “אמר רבי יוסי ברבי חנינא: תפילות אבות תקנום. רבי יהושוע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידים תקנום”.( בברכות כ”ו, ב’) אולם כיצד להתפלל – למדו מחנה אם שמואל: “וְחַנָּה – הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה” (שמואל א’ א’). מפסוק זה לומדת הגמרא וכך גם נפסק להלכה שלוש הלכות: שהמתפלל צריך לכוון את לבו, שעליו לחתוך את המילים בשפתיו, ושאסור לו להגביה קולו.

כבר הזכרנו שלעיתים הנשים לקחו על עצמן תפקידים שנתפסו כתפקידי גברים. תופעה זו התבטאה אצל  שומרות המצוות בכך שקיבלו על עצמן מצוות שהיו נחלת הגברים, כמו שלומדים מהעדות הבאה:

למרות תנאי החיים הקשים, השתדלו הנשים לקיים את כל ההלכות שאפשר היה לקיים בתנאים אלה. התעוררו אז כל מיני שאלות ולא ידעו איך לנהוג, למשל אם אין גברים האם רשאיות הנשים לארגן מנין לתפילה ולומר “קדיש”? בשאלה זו הכריעו לחיוב: קיבצו מנין לתפילה ואמרו “קדיש”. לבית הכנסת הלכו ואמרו תהילים. בינתיים התקרבו ימי הסליחות והמנין שלהן התארגן לקום בלילה ולהעיר לסליחות. כך הסתובבו בלילות והעירו את כולן. גם תקיעת שופר מתוך פחד מות ומסירות נפש קיימו ולפני התיבה עברה הבחורה שהתנדבה להיות הממונה להאכיל את היתומים, ודאגה לכל מי שסבל מרעב, היא זו שהיתה ראש חברת התהילים מיער גירול כמסופר.[xviii]

ברור שמבחינה רגשית הדברים עזרו להשרדותן אך מסתבר שהן עשו את הדברים רק לאחר שבדקו אותם מבחינה הלכתית.

גם במקרה הבא אנו פוגשים תפילת נשים מאורגנת, ואפילו מסוכנת. אך לא נושא הסכנה, שעליו כבר דנו, הוא הנתון במוקד העדות, אלא העוצמה הרגשית שאליה אנו נחשפים:

על יד העיר טורן בקרבת דאנציג עבר לפני הצבא מחנה-עבודה של נשים שתפקידן היה להכשיר את שטח האדמה הצבאי. בראש השנה היה עליהן לחפור חפירות ההגנה. בשעת העבודה התפללו, וכדי שלא יפתיעו אותן הנוגשים העמידו שומרים בראש כל אחת החפירות העשויות בצורת משולש, שיודיעו להן בעוד מועד אם בא מפקח העבודה, כשהגיעו לפזמון “ונתנה תוקף” זעזע את האוויר לפתע פתאום קול חרדה שכמוהו לא נשמע לא לפניו ולא לאחריו. בדמיונן המופרז הן חשבו זאת לקול שופרו של משיח.[xix]

התקווה לנס של ביאת המשיח התקשרה ליום שבו אנו מעלים על ראשנו את זכר החורבן הגדול שפקד את עמנו – תשעה באב. קשה להבין איך במצב הכאוטי שבו חיו הנשים, הן לא ויתרו על מנהגי תשעה באב, למרות שבסופו של דבר לא יכלו לצום, כמו שמתואר בעדות הבאה:

בט’ באב היינו במחנה גלזנברג וישבנו בתענית. חברותינו שנשארו באושוויץ ישבו על הארץ וקראו מגילת “איכה” מספר “צאינה וראינה” בשפת אידיש, כנהוג. קשה מאד היה להסתיר מפני חיילי הס”ס ימ”ש את עניין הצום, כי הרשעים האלה לא נתנו לנו לשמור על מנהגים דתיים וענשו קשה את מי שנתפסה בעוון שמירת הדת או נאמנות למסורת. אלה מבוקובינה, שהיו במחנה-נשים של ברשאד, ניתנה להן הרשות להתהלך בתוך העיר, הן יצאו לבית-החיים, סבבו את הקברים שלוש פעמים, ובזכרן את קרוביהן וידידיהן שמתו במחנות-המוות הרחוקים, אמרו “קדיש” ושאר תפילות, שרגילים לומר על קברי האבות.

האם באמת היו אנשים צריכים לסכן עצמם ולהשמיע קול שופר? נראה ששאלה דומה אנו מוצאים אצל הרב אושרי שמפאת קוצר היריעה נביא קטע קצר ממנה:

שאלה:

ביום י”ג אלול תש”ב הוציא הצר הצורר הנאצי ימ”ש את הצו שאסור ליהודים כלואי הגיטו לברך את ה’ במקהלות ולהתאסף בבתי כנסיות ובתי מדרשות לתורה ולתפלה ולזעוק לה’ בצר להם ולהפיל לפניו תחינה שיעזור להם ויושיע לחץ נפשם מן המיצר ולפדותם מרדת שחת…

ואז בזמן ההוא בא אלי ר’ נפתלי ווינטרויב הי”ד גבאי בית הכנסת של גפינוביץ הי”ד ושאל אותי כדינה של תורה, אם מחויב הוא להסתכן בסכנת גוף ונפש לילך להתפלל בציבור בקלויז שהיה רגיל בו להשכים ולהעריב? האם מחוייב הוא למסור את נפשו על תורה ותפלה או לא?

תשובה:

… (כאן בא דיון הלכתי ארוך בנושא ומגיע למסקנה:)

אולם להורות לאחרים הלכה למעשה שחייבים למסור את הנפש על תורה ותפלה בודאי שאי אפשר…

ולכן בודאי שיש למסור את הנפש על קיום התורה והתפלה ולעשות כמעשה דניאל איש חמודות שמסר את נפשו וגופו על התפלה למרות שידע שיטילוהו ויזרקוהו לגוב של אריות, וכן נהגו זרע קודש בני אל חי שהמשיכו לנהוג כמנהגם מקדמת דנא ללמוד ולהתפלל בצבור… כן גם הם המשיכו לברך את ה’ במקהלות ולקבוע עיתים לתורה וברבים.

סיכום

המצב שבפניו עמדו היהודים בתקופת השואה, היה קשה מנשא והעמיד אותם בדילמות לא קלות. על כתפיהן של נשות אותה תקופה רבצו קשיים נוספים: הן נאלצו להכריע בשאלות שהיו נתונות ברגיל להכרעתם של גברים. הוטלו עליהן תפקידים שבימים כתיקונם היו לרוב בחזקתם של הגברים ומעבר לכל ההתמודדיות הללו, עמדו הנשים ששמרו מצוות נוספו גם  נוכח קשיים שהציבה ההלכה. כאשר מדברים על “שואה וגבורה”, ראוי לתת את הדעת כי גם מי שלא אחזו כלי נשק בידיהם הפגינו גבורה עילאית בעמידתם היהודית, כפי שעלה על קצה המזלג מן העדיות שהבאנו במאמר.

---

[i]      “עונג שבת” היה שם קוד לארכיון שאסף מידע על יהודי גטו ורשה, ורשה רבתי ושאר ערי פולין בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארכיון גם יזם כתיבת עבודות על ההיבטים השונים של חיי הגטו ובכך נהפך למכון מחקר ולא רק למתעד חומר קיים. מקור השם במצוות “עונג שבת” ביהדות, המחייבת את היהודי להתענג בשבת במזון ובשתייה.

        הפרויקט הוקם באוקטובר 1939 על ידי ד”ר עמנואל רינגלבלום (מראשי המחתרת בגטו ורשה, 1900 בוצ’אץ’ – 1944 ורשה), והפעיל אנשים רבים שיתארו את המתרחש כמו, העיתונאי פרץ אופצינסקי והרב שמעון הוברבנד (ספרו “קידוש השם” הוא חלק מפרוייקט זה).

[ii]      עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, 10 ביוני 1942 עמ’ 380. הוא מסיף: “בזמן האחרון ניכרת תופעה מעניינת. בחלק מועדי-הבתים תופסות הנשים את מקום הגברים, המתפטרים מתפקידם, עייפים וסחוטים מעבודתם עד עתה. יש ועדי-בתים שההנהלה כולה מורכבת מנשים בלבד.”

[iii]     “הקול שהועלם – האישה היהודיה בשואה”, יהודית קול ענבר

[iv]     אזור בגטו לודז’ בו הוקמו מוסדות חינוך ובתי יתומים לילדי הגטו ופונה בנובמבר 1941.

[v]      שרה זלוור אורבך – לו יהי בוקר ,הוצאת “מורשת” ת”א ו”אות ועד” אלון שבות תשמ”א 111-107.

[vi]     האשה בשואה, עמ’ 133, מרים וינשטוק – עדות.

[vii]    נעמי וינקלר ידיעות יד ושם,שבט תשכ”ז.

[viii]בשו”ת ממעמקים (חלק א סימן יא)

[ix]     אין לי מקורות הלכתיים לדברי אך ישנם לא מעט דוגמאות שמצב נפשי הוא חלק מגדרי המצווה. למשל מותר ליולדת לנסוע בשבת לבית חולים מרוחק, אפילו שיש קרוב יותר, רק בגלל התחושה הנפשית של היולדת.

[x]      קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו”ר מפיאסצנה (י”ט באייר ה’תרמ”ט – ד’ בחשון ה’תש”ד) מחבר ספרים “חובת התלמידים” “אש קודש” ועוד. את הדרשות שנשא בגטו ורשה עד הרצחו אסף תחת השם: “חידושי תורה משנות הזעם ת”ש–תש”א–תש”ב” שלאחר השואה נקראו בשם “אש קודש”.

[xi]     ר’ אלכסנדר זושא פרידמן היה אחד האנשים היותר פעילים בתחום העזרה הסוציאלית והחינוך הדתי בגטו ורשה. אמנם הוא היה מחסידי אלכסנדר אבל סר למרותו של הרבי מגור. לפני השואה היה בין האחראים על הנוער האגודאי ועד היום הוא מפורסם מספריו “מעיינה של תורה” שנכתבו לפני השואה. הוא יצא מגטו ורשה עם דרכון זר אבל נרצח יחד עם רבים אחרים כמוהו בעלי דרכונים זרים. (ליתר פירוט עליו אפשר למצוא בחוברת על “מנהיגות רבנית בשואה” חוברת ב’ חסידות גור בהוצאת “מכון שם עולם” בכפר הרואה).

[xii]    פרגר משה, אלה שלא נכנעו, ב’, עמ’ קפ”ב-קפ”ג.

[xiii]   פייגה פלטל (ולדקה מיד), ילידת ורשה, פולין, 1921 , 3542 0.3.

[xiv]   מרים רז זוננשיין ציפורים בשחור לבן הוצ’ מורשת עמ’ 22-23.

[xv]    שרה זלוור אורבך –מבעד לחלון ביתי עמ  63.

[xvi]   ראו בהרחבה בספרה של הרבנית אסתר פרבשטיין “בסתר רעם”.

[xvii] קובץ “זכור” ד’ עמ’ 81 מעדותו של  אלחנן אייבשיץ.

[xviii] בעוד לילה, בת-שבע שוורץ עמ’ 53.

[xix]   יהושע אייבשיץ האשה בשואה חלק א.