מדריך למשתמש בפסיכותרפיה

פרק מבוא – חשיבות המדריך לפסיכותרפיה

פרק 1 – טיפול בדיבור

פרק 2 – הנחות שגויות

פרק 3 – התהליך הטיפולי

פרק 4 – הקשר הטיפולי

פרק 5 – גבולות בטיפול

פרק 6 – על מה אנחנו משלמים

פרק 7 – מי מבקר את המטופלים

פרק 8 – גישות טיפוליות

פרק 9 – מי המטפל המתאים לי?

פרק 10 – לפנות למטפל או למטפלת?

פרק 11 – האם מטפלים מספקים עצות ותשובות?

פרק 12 – האם טיפול יכול להזיק?

פרק 13 – מטפל המקיים אורח חיים שונה

פרק 14 – יחסים מקבילים בטיפול

 

 

פרק מבוא – חשיבות המדריך לפסיכותרפיה

הטיפול הנפשי כולל מגוון רחב ביותר של שיטות טיפול המכוונות לאתגרים הרגשיים שעימם אנו מתמודדים בתקופות חיינו השונות. מצבי רוח, קשיים ביצירת קשרים ובתפקוד הזוגי, פרידות ואובדנים, דימוי עצמי והפרעות שונות ומגוונות, הם חלק קטן מאותם זרזים המביאים אנשים לטיפול.

 

באופן כללי, במרבית המצבים אנו משתמשים במשאבים האישיים והסביבתיים שלנו ובאמצעותם אנו מצליחים להתמודד עם נפתולי החיים בתחנות השונות בחיינו. אולם בחלק מהמקרים, למרות שאנו מגייסים את אותם משאבים לצורך התמודדות עם הקשיים הפוקדים אותנו, איננו מצליחים להתגבר עליהם. בנקודה זו, אנשים רבים מחליטים לפנות לעזרה חיצונית.

 

בשנים האחרונות, המודעות בציבור החרדי לפנייה לעזרה נפשית גדלה. רבני הקהילות מפנים מידי יום את אנשי קהילתם לעזרה בידי גורמים מקצועיים חיצוניים, ובתחום הטיפול הזוגי ישנה עלייה חדה בזוגות הפונים מיוזמתם לתהליך מקצועי במטרה לעלות על מסלול של נישואין יציבים ומשביעי רצון.

 

המגמה עשויה להיות מגמה חיובית, לפחות אצל אלו שאינם רואים בפסיכותרפיה תחום הנוגד את השקפת העולם התורני, ואלו מיוצגים על ידי הרוב המכריע של הקהילות התורניות בארץ ובעולם. יחד עם זאת, במצב החוקתי הנוכחי במדינת ישראל מגמה זו נתקלת במגמה נוספת של ריבוי עוסקים בתחום בריאות הנפש ללא כל פיקוח ובמקרים רבים ללא כל הכשרה רלוונטית או לאחר הכשרה קצרה ושטחית, ושעשויים להביא לתקלות קשות מבחינה רוחנית ונפשית ובמקרים מסוימים גם להיזקים גופניים.

 

על מנת לחדד נקודה זו, אצטט מדברים שכתב ד”ר דרור גרין במדריך שכתב בהוצאת קוגיטו בית הספר לפסיכותרפיה שאותו הוא ייסד ומנהל: “חוק הפסיכולוגים” בישראל מתעלם מקיומם של המטפלים הרבים בנפש. החוק אוסר על פסיכולוגים שאינם פסיכולוגים קליניים לעסוק בטיפול נפשי, ובאותה שעה הוא מתיר לכל אדם לכנות את עצמו בשם פסיכותרפיסט.

 

לפני כעשרים שנה נוסח “חוק הפסיכותרפיה”, המסדיר את עבודתם של כל המטפלים בנפש, אך התנגדותם של הפסיכולוגים הקליניים וכוחם הפוליטי מנעו את אישורו של החוק הזה עד היום. ההתנגדות ל”חוק הפסיכותרפיה” פוגעת בכל מי שנזקק לטיפול נפשי, מונעת הקמת מוסדות הכשרה ותוכניות לימודים מקיפות לפסיכותרפיסטים ומנציחה מצב שבו אין כל פיקוח על עבודתם של הפסיכותרפיסטים.

 

מבחינה טיפולית אין כל הבדל בין פסיכולוגים קליניים לבין כל שאר הפסיכותרפיסטים. הרקע האקדמי של הפסיכולוגיים הקליניים אינו ערובה לכישוריהם כמטפלים. ברוב המדינות לא נעשית הכשרתם של פסיכותרפיסטים במוסדות אקדמיים.

 

העדפת הפסיכולוגיים הקליניים על ידי הממסד יוצרת הבדלי מעמדות בין המטפלים השונים. כך נוצר הדימוי שפסיכולוג קליני טוב יותר מעובד סוציאלי או ממטפל באומנות. זהו דימוי מעוות, הפוגע ביכולתו של מי שנזקק לטיפול למצוא את המטפל המתאים.

 

הקשר הנוצר בין המטפל למטופל הוא המבחן הטוב ביותר ליעילות הטיפול. בעת החיפוש אחר המטפל כדאי להתעלם מן הדימויים ומן ההגזמה בהערכתם של הפסיכולוגיים הקליניים”.

 

ד”ר גרין שבעצמו הוא מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית ומדריך בפסיכותרפיה מסכם: “החוק בישראל מפלה בין הפסיכולוגים הקליניים לשאר המטפלים בנפש, ומעניק להם מעין מונופול. חשוב לבדוק את מיומנותם של המטפלים שאינם פסיכולוגים, ועם זאת לזכור שיכולתם המקצועית אינה נופלת מזו של הפסיכולוגים”.

 

אמנם אם לא כל פסיכולוג קליני הוא גם מטפל טוב, ולא כל מטפל טוב צריך להיות פסיכולוג קליני, כיצד נדע שהאדם שהגענו אליו ראוי לעזור לנו מתוך יראת כבוד לנפש האדם או שמא זהו אדם המשתמש בשקרים ובטכניקות כמי שהוא בעל מקצוע אך אינו אלא מאחז עיני הבריות במתכוון או בלא מתכוון על מנת להרוויח כסף, כבוד או כל סיפוק צרכי עצמו על חשבון הנזקקים לו?

 

על מנת לבחור את המטפל הטוב עבורנו, אנו צריכים להבין טוב יותר מהו טיפול בנפש? כיצד הוא מתבצע? מי הם המטפלים בנפש? מה קורה בטיפול? האם טיפול נפשי עלול להיות מסוכן? ממה צריך להיזהר ומי מגן על המטופלים? שאלות אלו ועוד רבות אחרות יתבררו בסדרה הבאה שמיועדת בעיקר לציבור שומרי תורה ומצוות (אבל לא רק!) ומומלצת לקריאה לכל מי שמעוניין להשתמש בשירותם של מטפלים בפסיכותרפיה על מגוון תחומיה.

 

מאמרי הסדרה מציגים מגוון נושאים המסוקרים בספרות המקצועית על הטיפול הנפשי, ומטרתם להציג מידע שיגביר את מודעותם של מטופלים לכוחו של הטיפול ולכוחם של המטפלים, ובכך להגן ככל הניתן על הפונים ממידע מעוות אודות הטיפול הנפשי ומפגיעה במי שזקוק לסיוע בצמתים שונים בחייו.

 

חשוב להדגיש:  מדריך זה בגדר המלצה בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי אישי. בכל מקרה של פנייה לאיש מקצוע, כדאי להיוועץ בגורם מקצועי נוסף או להנהלת האיגוד המקצועי שבו חבר היועץ, ולקבל חוות דעת מקדימה.

 

פרק 1 – טיפול בדיבור

פסיכותרפיה היא טיפול בנפש (ביוונית: פסיכו –נפש, תרפיה – טיפול). בעצם, זהו טיפול בדבר שאיש אינו מכחיש את קיומו אך גם איש אינו יכול לראותו. כאשר פציינט מגיע אל הרופא ומתלונן על כאבים ברגלו, יודע הרופא כמו החולה היכן נמצאת הרגל, אך כאשר מגיע המטופל ומתלונן על חרדה, כיצד ידע המטפל היכן נמצאת החרדה בנפשו של המתלונן? איך בכלל אפשר לטפל בנפש? כיצד נוכל לחקור הוויה שאינה חושית?

האמת שרופא נפש אינו מטפל בנפש כלל, הטיפול נעשה בבעל הנפש – המטופל. בעל הנפש משמש מתווך בין המטפל לבין הנפש. למטפל יש כלי אחד בסיסי ומרכזי בתהליך והוא ההקשבה. דרך ההקשבה הוא יכול ללמוד מבעל הנפש על נפשו. האזנה לסיפורו של הפונה, והקשבת הפונה עצמו לסיפוריו באמצעות המטפל שלפניו הוא תיאר את מסעות חייו, גורמות לשניים להתהלך בין נבכי נפתולי נפשו של המטופל, ולזה האחרון לכוונן את חייו בהתאמה טובה יותר לעולמו הפנימי.

הנפש היא איבר ההתאמה שלנו אל העולם. באמצעות איבר זה אנחנו קולטים ומעבדים מידע, מגיבים לגירויים ברמות השונות של הווייתנו – חיצוניים או פנימיים, ובאמצעותה אנחנו יוצרים קשר אל העולם שמחוצה לנו. את בחינת ההתאמה עם העולם אנו עושים באמצעות הרגשות שהינם תוצר של איבר ההתאמה – הנפש.

כאשר חלקים שונים הקשורים באיבר ההתאמה נפגמים, יוצאים מאיזון, אנו פונים לטיפול. כשאיננו מצליחים להגיע להתאמה בין עולמנו הפנימי לעולם החיצוני, כשאיננו מתגברים על עוצמת רגשותינו, שרגשות אלו מקשים על התמודדותנו עימם, אנו פונים לטיפול.

הדיבור – סוכן הנפש

הדרך של המטפל ללמוד על נפשו של המטופל עוברת דרך הסוכן הראשי של הנפש – הדיבור. בעצם, טיפול נפשי הוא טיפול בדיבור, והדיבור מהווה חוט הקשר בין נפשו של המטופל לבין המטפל, והוא זה שיוצר את התהליך הטיפולי.

נכון שלדבר אפשר עם חברים וקרובים, ואכן יש לדיבור עם המארג החברתי של האדם כוח מרפא. עם זאת, הדיבור שעליו אנו מדברים הוא דיבור מסוג אחר, דיבור שבוחן את עצמו ומשנה את פניו במהלך התהליך הטיפולי בהדרכתו של המטפל ובכלי ההקשבה הטיפולי שאין לו תחליף בתהליך טיפול.

תמיכה, הכלה, העצמת המטופל וכל החלקים הקשורים בתהליך הטיפולי נעשים אך ורק באמצעות הדיבור.  כל פריצה ממסגרת הטיפול בדיבור, מסכנת את המטופל, מנצלת את חולשותיו ומנצלת את כוחו וסמכותו של המטפל. כל מעשה של מחווה גופנית אין לו מקום בתהליך הטיפולי, וכאשר יש למטופל חשש או חשד שהמטפל משתמש במחוות שהן גופניות החורגות מאופי הטיפול, עליו להגיב מיד ואף לשקול פנייה לוועדת האתיקה של האגודה המקצועית בה חבר המטפל.

יתירה מזו, לדיבור בתהליך הטיפולי יש ערך שבמקומות מסוימים דומה שאבד או כהה, על המטפל להיזהר מלומר כל דבר המשתמע ממנו סוג של פיתוי או הטרדה. הדיבור בתוך התהליך אינו דיבור של שני חברים הקושרים ביניהם יחסי ידידות או אהבה, זהו דיבור שלכל מילה או אינטונציה יש משמעות ישירה למתחולל בנפשו של מטופל, של המטפל ולקשר ביניהם. דיבור שיש בו חוסר כבוד למטופל, פיתוי או הטרדה, מהווה בגידה של המטפל באמון שנותן בו המטופל, וניצול מעמדו לסיפוק צרכיו האישיים.

פרק 2 – הנחות שגויות

חוויה שלילית בטיפול, עלולה לגרום לאנשים הרס נפשי לטווח ארוך, היא עלולה לגדוע מימוש פוטנציאל אישי ולהעמיק אצל אנשים חוסר אמון בזולת ובעצמם, חוויה כזאת שנגרמת בשל כאלה שניסו לעזור אבל לא ידעו לומר “איני יודע”, עלולה להרוס זוגות ומשפחות, ולא פעם צריכות לעבור לא מעט שנים, והרבה תפילות וחסדי שמים, על מנת שאנשים יתנו צ’אנס נוסף למערכת האישית והמשפחתית שלהם.

לאנשים יש יכולות מדהימות בכל הקשור להישרדותם והתפתחותם בחיים. יכולות אלו גורמות להם לנהל את חייהם בשגרה ואף ברגעי משבר. בזמנים אחרים, קשים יותר, או במצבים בהם יש תחושה של שחיקה, עייפות ואולי חוסר אונים, רבים פונים לחבריהם ולקרובים ביותר אליהם. אלו האחרונים מנסים לעזור ככל יכולתם, וברבים מהמקרים מצליחים להעמיד את מכריהם על רגליהם, לחלצם מדאגתם או צרתם, והחיים ממשיכים עד לגל הבא.

כאשר ההרגשה היא שמשהו חסר, משהו לא עובד, קשה לנו במצב מסוים, איננו מצליחים לצאת מזה, וגם לחברינו ולמכרינו אין מענה שמספק אותנו, אנו פונים ומופנים לטיפול.

ההחלטה לפנות לטיפול מעלה ברוב המקרים שאלות, חששות והתלבטויות. האם בכלל טיפול יכול לעזור לי במקום שכל כך הרבה אנשים טובים ניסו ולא הצליחו? האם מישהו, נחמד ומשכיל ככל שיהיה, שרק יושב ומדבר איתי במשך כשעה יכול לעזור לי לפתור בעיה כל כך קשה?

גם כאשר זוגות מתלבטים אם לפנות לטיפול זוגי, השאלות וההתחבטויות רבות. אנחנו מכירים כבר עשרים שנים, איך הוא בזמן כל כך קצר בפגישות שבועיות יכול להואיל לנו? זה לא פתטי לחשוב שהוא או היא יכולים לחדש לנו משהו?

כשאנשים בעצמם משכילים, מרצים, רבנים, עוזרים לאחרים ומהווים כתף לרבים סביבם, התהיות רבות עוד יותר. הלא אני עוזר לאחרים כל השנה ומוסר הרצאות בתחומים הללו, מגוחך לחשוב שטיפול יכול לעזור לי, אז למה לי לממן עוד אדם שרק מקשקש לפרנסתו?

נוסיף לכך את העובדה המצערת שאנשים רבים נכוו בעבר מפגישות טיפוליות אצל מי שהגדירו את עצמם כמבינים בנפש האדם. הללו בטוחים, שכל תחום הטיפול בנפש הוא שרלטנות מתוחכמת ומכונה משומנת של עושק כספי הזולת. והאמת, שאי אפשר שלא להבין אותם. במצב שנוצר כיום, כל מי שיודע להרצות בפני מניין אנשים, פותח עם חברו שידוע ביכולת השכנוע שלו קורס להבנת נפש האדם, ואם הוא מוסיף לכותרת את צמד מילות הקסם “בשיטה יהודית”, ואף מציע את מרכולתו בקיצור זמן ובמינימום השקעה כספית, אנשים יפנו אליו בעת צרה, ואחרים יבואו לשתות ממימיו על מנת “להתעסק” עם אחרים שנמצאים במצוקה.

אין פלא מדוע מסתובבים בנינו אנשים ומשפחות רבות שבטוחים שאף אחד אינו יכול באמת לעזור להם. ואם בא מישהו, גם אם יהיה בעל מסכות תורנית גבוהה, וימליץ להם על פנייה לעזרה חיצונית, השאלות וההתחבטויות יהיו קשות במיוחד.

ארבע הנחות שגויות

לא קל להסביר למי שחווה חוויה שלילית עם “מבינים בנפש האדם”, שטיפול פרטני או זוגי יכול להועיל בהרבה מצבים שנראים בלתי ניתנים לפתרון. חוויה שלילית בתחום הזה, עלולה לגרום לאנשים הרס נפשי לטווח ארוך, היא עלולה לגדוע מימוש פוטנציאל אישי ולהעמיק אצל אנשים חוסר אמון בזולת ובעצמם, חוויה כזאת שנגרמת בשל כאלה שניסו לעזור אבל לא ידעו לומר “איני יודע”, עלולה להרוס זוגות ומשפחות, ולא פעם צריכות לעבור לא מעט שנים, והרבה תפילות וחסדי שמים, על מנת שאנשים יתנו צ’אנס נוסף למערכת האישית והמשפחתית שלהם.

הטעות הבסיסית שמזינה התחבטויות ותהיות רבות הקשורות לטיפול בנפש, הטעות הבסיסית הקשורה בשיווק תכניות למידה קצרות מועד בתחום הטיפול הנפשי, היא ההבנה שמה שאנשים נזקקים אליו כאשר הם באים לטיפול זה “ידע”שאינם יודעים. ועל מנת להעניק להם את הידע הזה, אנשים אחרים באים ללמוד מאנשים אחרים ש“יודעים” מה שהם לא יודעים.

המסקנה של ההנחה הבסיסית הזו, מובילה לארבע הנחות שאינן נכונות, למרות שאנשים רבים כל כך מתנהגים כאילו הן נכונות.

 

הנחה א: המטפל חכם יותר מהמטופל, לפחות בתחום הספציפי שעליו נסוב הטיפול.

אחת ההשלכות של הנחה זו, היא המחשבה שאם אני יודע שאני חכם בתחום, אם אני מכיר את עצמי כמשכיל ובעל ידע עצום, אין לי סיבה ללכת לטיפול אצל מישהו שאני חושב שאינו חכם ממני.

אלא שזוהי הנחה שגויה. המטפל לא בהכרח חכם יותר מהמטופל, גם לא בתחום הספציפי. מטפלים בכירים ככל שיהיו פונים לטיפול אצל מטפלים אחרים ולא פעם השניים בעלי ידע פחות מהמומחים הפונים אליהם.

הנחה ב: אם אנשים ידעו דברים שאינם יודעים, חייהם היו טובים יותר.

גם כאן המציאות מראה שאנשים בעלי ידע אינם חסינים בפני מכאובים וקשיים. יתירה מזו, יש מחקרים שמראים שמטפלים זוגיים הם בעלי פוטנציאל גדול יותר לקשיים אצלם בזוגיות, אמנם יש גם מחקרים שמראים אחרת, אך מן הסתם האמת נמצאת איפה שהוא באמצע: מטפל זוגי בעל פוטנציאל גדול יותר לקשיים בזוגיות מאחר ויש לו ידע רב יותר שמעלה את רף הציפיות שלו, מצד שני אם יעשה עבודה זוגית נאותה הוא יכול לנצל את ידיעותיו על מנת לשבח את הזוגיות בביתו.

בכל מקרה, חז”ל כבר אמרו “מרבה דעה מרבה מכאוב”, והקדימו את מדע הפסיכולוגיה אלפי שנים.

הנחה ג: על מנת שאנשים יתמודדו נכון יותר עם חייהם, המטפל צריך לגרום להם לדעת את מה שהוא יודע.

ומה קורה כאשר מטופל לא מוכן לקבל ידע חדש? כאן השיטות מגוונות, יש כאלה שיפעילו יכולות שכנוע בצורות שונות, יש שילחצו, יערבו בני משפחה, יפעילו מניפולציות, ירימו קול, יכעסו, ויעשו הכל “לטובת המטופל”.

פעולות אלו יכולות להצליח. אנשים מלחץ, פחד וחרדה עלולים לעשות כל מה שיאמרו להם לעשות. מעבר לכך שההצלחה בדרך כלל תהיה ברמה שטחית, זמנית ולא מהותית וארוכת טווח. יש כאן סכנה גדולה של עבירות אתיקה, פיתוח תלות הרסנית, פריצת גבולות והרס נפשי גדול יותר ממה שהיה קודם לכן.

הנחה ד: אנשים זהים: לכל בעיה פתרון שנרכש בידע ספציפי לבעיה ומנותק מהאדם.

זוהי הבנה של נפש האדם כמכונה בעלת מרכיבים רבים אך בעלי יכולת תצפית, הבנה, למידה, והמאפיין המרכזי של ההנחה הזו היא שאנשים לוקים בבעיה מסוג אחד ומגיבים לה באופן דומה על פי סימפטומים ידועים ומוכרים, ממש כשם שאנשים מגיבים בדרך כלל באופן דומה לשפעת או דלקת ריאות, ומכאן הטיפול נגזר באופן דומה לכלל הלוקים באותה בעיה מוגדרת.

כאשר נזהה דיכאון אצל שני אנשים ויותר, על פי הנחה זו נגיב לקבוצת הדיכאון כולה בצורה דומה. פשוט נלמד את פרוטוקול הטיפול בדיכאון ונחיל אותו על כלל החולים. באותה מידה כאשר ילד פועל בצורה מסוימת, נשווה אותו לילד אחר שפועל בצורה דומה, ולשניהם נמליץ לעשות את אותו דבר. כשנראה הורה שפועל בדומה להורה אחר ושניהם “חברי ידע” אנו נעניק לשניהם את הידע המתאים לצורת ההתנהגות השווה ונצפה לתוצאות חיוביות.

האם זה יכול לעבוד? כן. האם זה נכון בדרך כלל? התשובה היא חד משמעית: לא! זה לא יכול להיות נכון כי אנשים שונים זה מזה, ונפש האדם מורכבת ובקושי ניתנת להבנה חלקית שגם היא תהיה תמיד בגדר השערה בלבד.

ישנם דוגמאות רבות להמחשת הדברים, אך נסתפק באחת מתחום ההורות: אישה יכולה להיות מעורערת והורים עלולים להיות מעורערים מעצה “מבוססת ידע” של עוזר. הוא בעצתו עשוי לומר לה העניקי לילדך אהבה, חבקי ולטפי אותו, והיא שמתקשה לעשות זאת, חוזרת מעורערת לביתה וילדיה מקבלים אמר פחות בטוחה ויותר חרדתית. האם עצת היודע הועילה?

אם נרצה לראות פעילות ענפה מתוך הנחה זו נוכל להאזין לתכניות רדיו רבות שעוסקים בעצות. יש שאלות ותשובות, הכל ידוע וברור. לעתים מופנים השואלים לתכניות קודמות להאזין “לאותה שאלה שכבר נשאלה”. אין התייחסות לרקע, למשפחה, למערכות מסביב, לאופיו של האדם לאופיו של הקושי ולאופיו של הפונה ושאר מערכות הקשורות לאדם הספציפי, אין שם השערות יש קביעות וידע של מומחים.

נושא זה מעלה בהחלט שאלה ששווה התייחסות במועד אחר: כיצד ניתן לענות לאדם ששואל בענייני נפש למרות שאיננו יודעים כלום על הרקע ושאר מעגלים רלוונטיים. אותה שאלה תהיה קשורה לגבי תשובות בפורומים וכו’.

אפשר לראות בלי סוף תלמידים שיודעים תיאוריות בצורה מצוינת, הם מצטטים מילה במילה ויודעים להסביר טוב מאוד מה הם למדו אך בפועל הם הופכים להיות אנשי טיפול גרועים, לעתים אף מחוללים נזקים ברמות שונות.

מסקנה: יש בעייתיות רבה בהנחת היסוד שהידע הוא החוליה החסרה לאנשים הבאים לטיפול, ובאותה מידה יש בעייתיות לקבוע שהידע הוא החוליה החסרה באנשים הבאים ללמוד את התחום הטיפולי.

מקומו של הידע ומגבלותיו

מצד שני אי אפשר להגזים בחשיבות של הידע כחלק מהלמידה כמו גם מכל טיפול:

1. הידע מקדם שינוי ראשוני שיש לו חשיבות מכרעת במצבים מסוימים, ואף בעל חשיבות משמעותית בכל טיפול – גם בשינוי שמכוון לשינוי עמוק ומהותי יותר.
2. הידע מכוון אותנו, מסדר, שומר על מסלול עבודה יציב וממוקד, ומאפשר הגעה למטרות.
3. לידע יש כוח מרגיע, הוא הופך את הלא ידוע לידוע, ואת הלא מוכר למוכר ובכך מגביר את תחושת השליטה שלנו.
4. מחקרים מדברים על 30% ידע כחלק מכל תהליך טיפולי. בעצם אלו 30% משמעותיים והכרחיים לכל מטפל ובכל טיפול.

האמונה שבידע של המטפלים יכולה לתרום לסמכותו של המטפל, אך גם מהווה מקור לא מבוטל לאכזבה. עבודת הטיפול הנפשי ברובה אינה קשורה ליידע של המטפל, אלא ביכולת שלו לאפשר לפונים אליו להתוודע ליידע שלהם. למטפלים אין כוחות נסתרים, הם לא בהכרח יותר חכמים ממטופליהם, הם לא יודעים לקרוא מחשבות והתיאוריות שהם יודעים עוזרות להם בחלק קטן מהתהליך.

מטפלים לומדים שנים רבות מאוד, ועדיין כל הידע שלמדו וילמדו הוא חלק של כ-30% מהטיפול. למען האמת, אנשים רבים המציעים עזרה לאנשים אחרים אינם יודעים זאת, ואף מתקשים לקבל שהידע הוא רק חלק קטן במפגש הטיפולי.

זאת הסיבה, שרבים היום מתפתים ללמוד בתכניות מקוצרות, ובטוחים שהם בשלים להציע עזרה מקצועית לפונים אליהם, ולא פעם מוציאים מכשול מתחת ידם. הם חשבו וחושבים שבשביל לעזור למישהו צריך “לדעת” והם הלכו ללמוד ולהשיג “ידע”. כעת, הם מציעים את אותו הידע לאחרים, ידע שאפשר לומר שברוב המכריע של המקרים אפשר לקרוא בספרים ובמאמרים חינמיים רבים. עובדה שמעלה את השאלה: אז למה לא להמליץ לאנשים על ספר טוב במקום לשלם כפול שלוש לכל מפגש אחת לשבוע?

מהותו הטיפול בנפש האדם אינה מתבטאת בהענקת ידע החסר לפונה, אמנם הענקת ידע קיימת כמרכיב הכרחי, אך מהות הטיפול היא אחרת, היא עוסקת בחלק שאינו ניתן ללמוד בספרים, והמטפל משקיע במפגש הטיפולי הרבה מעבר להוראת ידע חדש למטופל.

בפרק הבא נעיף מבט לחלק שמרכיב כ-70% מהחוויה הטיפולית שלא בכדי נקראת “מסע”. זהו מסע בין שני אנשים שמתגייסים לצעוד בין שבילי נפשו של אחד מהם מתוך חרדת קודש למהות הקסומה והכמוסה שנקראת “נפש האדם”.

פרק 3 – התהליך הטיפולי

מחקרים מראים שהידע בטיפול מהווה כ-30% מהצלחת הטיפול, בעצם, הלמידה הרבה שמטפלים לומדים במהלך הכשרתם ועוד שנים רבות לאחר מכן, הינה מרכיב הכרחי בטיפול אך היא אינה המרכיב הדומיננטי הקובע הצלחה או כישלון. מה שמכריע יותר מכל את הטיפול הוא הקשר הטיפולי הנוצר בין מטפל למטופל.

על טיבו של הקשר הטיפולי נעיף מבט בפרק הבא העוסק בקשר הטיפולי – בין מטפל למטופל. יחד עם זאת חשוב שנבין את קוויה הכלליים של העבודה הטיפולית מנקודת מבט של תהליך המתרחש בין שני אנשים (או שלושה בטיפול הזוגי).

אנשים באים לטיפול לא בגלל אי הידיעה. הם יכולים ללמוד, לקרוא, ובמשך פגישה ראשונה או שניה מטפל מיומן יוכל להביא לידיעתם הסברים מצוינים להתנהגותם. הסברים אלו עשויים להיות נכונים ומבוססים ואף ילהיבו את המטופל שפתאום יתחברו לו קווים רבים בחייו עד שיהיו נראים כקוו רציף, הגיוני, מתקבל על הדעת ונותן מענה לרובם המכריע של תהיותיו על עצמו. למרות כל זאת, טיפול נמשך זמן רב יותר, הוא מוכיח פעם אחר פעם שידיעה אמנם מהווה גורם עזר לשינוי אך כשרק היא קיימת, היא אינה מועילה בדרך כלל לחולל שינוי מדרגה שניה, כלומר, שינוי מהותי וארוך טווח.

לתלמידים ותלמידות בשיעורם הראשון במסגרת לימודי נישואין ומשפחה, ניסחתי את “מודל התהליך הטיפולי” שבאמצעותו נוכל להבחין באופן כללי וממעוף הציפור בשלושה שלבים מרגע שהאדם מתחיל לנוע לקראת השינוי ועד שהוא מבצע אותו (שלבים אלו עשויים להיות כרוכים זה בזה במהלך התהליך כולו, הם מוצגים כאן כרונולוגית לצורך למידה בלבד).

השלב הראשון: ידיעה

מרכיב הידע בטיפול הוא חשוב ומשמעותי. לידע יש פנים רבות, יש ידע שמתייחס לכאן ועכשיו, כלומר, ידע על האופן שבו אני נתפס כרגע בעיני האחרים בחיי. יש ידע שקשור למה שאני יודע כרגע על עצמי. או ידע שקשור לסיבות שאני עושה את הדברים.

הידע יכול להיות קשור לרמות שונות מרגע לידתנו ואף קודם לכן, עד לרגע שבו אנו עושים את הבדיקה עם עצמנו בעזרת התהליך הטיפולי. הידע יכול להתייחס לתהליך ההתפתחות האישית ברמות שונות, הוא יכול להתייחס ליחסי אובייקט בגילאי ההתפתחות, הוא יכול להתייחס גם לדורות קודמים שמשפיעים על התנהגותי כיום. הידע קשור גם בתפקידים שלקחתי בחיי וקשור לצרכים שאני מייצג בתלונותיי. ידע קשור להרחבת המודעות והסתכלות לאורך ולרוחב על מה שמשפיע עלי ומסביר את התנהגותי.

הידיעה מהווה גורם בעל פוטנציאל לקדם תהליך שינוי. בעקבות הידיעה אנשים עשויים להבין ומתוך ההבנה הזאת לרצות להתקדם קדימה, לעצור את ההתנהגויות ההרסניות, לעצור את ההעברות הרב דוריות שיוצרות מעגל קסמים רב דורי, ולהתבונן על חלקם האישי במה שמביא למצוקתם. אך לכל אלו, הידיעה לבדה לא תספיק, מאחר ושינוי בפועל מצריך התמודדות עם מערכת מורכבת של חלקים כואבים ומודחקים ועל כן מערכת ההגנות שלנו תדע להתנער מהידיעה החדשה. היא תסביר דברים, תדע להחליקם, תיתן להם פרשנות הפוכה, ותעשה בחכמה גדולה פעולות נפשיות שלא ישאירו מקום לידיעה שלנו להרוס את המוכר לנו למען דרכים חדשות המתאפיינות בחוסר וודאות ובתחושות חרדה.

לעתים, הגילוי הזה, הידיעה החדשה וההתלהבות הנלווית לה גורמות לנו לעשות שינויים ברמות שונות, אך אלו שינויים שבדרך כלל הינם ברמת שינוי מדרגה ראשונה (שטחי, וקצר טווח), הם אינם מהותיים ולא מאריכים ימים, הם פונים לסימפטום ואינם מתמודדים עם הגורם, בסופו של דבר השינוי לא התרחש ברמת שינוי מדרגה שניה.

יחד עם זאת, לידיעה יש מקום חשוב מכמה סיבות שמנינו לעיל (בפרק הקודם). והיא בעיקר מהווה מרכיב משמעותי בשלב הבא בדרך לשינוי – שלב התובנה.

השלב השני: תובנה

שלב התובנה עשוי להיות מסע מורכב ומפותל, מרתק ומאתגר למטפל ולמטופל. זהו שלב התהליך שדרכו המטפל עוזר למטופל לראות מעבר למערכת ההגנות שאינה מאפשרת לו התבוננות והתמודדות עם המציאות הפנימית העשויה להסב מכאוב ולהציף את הדברים שמהם ברח האדם כל חייו.

זהו שלב שבו “לומר למטופל מה הוא מפעיל” לא עוזר. אמירה כזאת היא חזרה לשלב הקודם, היא המשך “הענקת ידע”, המטופל ידע להתמודד עם זה ולהישאר עם התנהגויותיו הקודמות. במקום הזה, “עוזרים” רבים שאינם מבחינים בין ידיעה לתובנה מפעילים שיטות שונות “לשכנוע” המטופל לשמוע ולהבין. בנקודה הזו, “עוזרים” תוהים מדוע האדם מבין את הדברים ולא עושה, וזאת הנקודה שהם משלחים את מטופליהם “כי הם לא רציניים”.

הבנה של תהליך טיפולי, מקבלת שתהליך הוא מסע לא פשוט למטופל ולמטפל. המרכיב המרכזי שיעבוד בחלק הזה הוא הקשר הטיפולי בין שני החברים למסע. המטפל יצטרך אף הוא להתמודד עם עולמו הפנימי, עם מערכת הגנותיו המגוונת, עם עברו ועם חייו שנכנסים לתוך המפגש הטיפולי, הוא יצטרך להתמודד עם חרדות, מאוויים, מצוקות אישיות ורעיונות שהם מנת חלקו ועולמו האישי, ורק על ידי מודעות ועבודה אישית לא פשוטה יוכל לעזור למטופל לעשות את המסע המפרך שעשוי להביא “לתובנה”, שהיא הפנמת הידיעה, החוויה הרגשית “שמפילה את האסימון”, זאת שאינה נקנית באמירה אלא בחוויה, או בשילוב של שניהם יחד.

בתוך החלק הזה מתבצעות תנועות הלוך ושוב, וחשיבות מכרעת יש ליכולת הנדרשת בכל תהליך ממדרגה שניה, לשאת באי וודאות, להגדיל עוד ועוד את הסקרנות ואי הידיעה ועוד תכונות רבות הנדרשות מטיפול וממטפל.

בחלק הזה מתרחשות דרמות גדולות, יש בו מערכת של העברות והעברות נגדיות, יש בו מערכת של שחזור מערכות יחסים, של הבנת הגנותיו ומבנה אישיותו של המטופל, יש בו רעיונות ומיומנויות ברמת הקשר וההקשר, זהו חלק רווי יצרים והתמודדויות, וככל שהמטפל בעל ידע מקצועי גדול יותר, מנוסה יותר בעבודה מעשית, עבר בעצמו תהליכי טיפול, ומקבל הדרכה באופן קבוע, כך הוא יוכל להיות חלק מועיל במסע המרתק הזה והשונה מאדם לאדם.

השלב השלישי: שינוי

בסופו של דבר כל ידיעה שתיהפך לתובנה צריכה להיות מתורגמת הלכה למעשה בהתנהגות. השינוי אינו שינוי אחד גדול ונוצץ, אלא רצף של שינויים ברמות שונות שיוצרים את השינוי הגדול. על המטפל לשים לב למערכת השינויים הקוגניטיביים, האמוציונאליים וההתנהגותיים, להכיר בהם ולעזור למטופל להכניסם כחלק מהתהוות חדשה של המערכת האישית או הזוגית ושניהם יחד.

השינוי בפועל הוא סוגיה בפני עצמה, הצורך להעמיד מטרות ביניים ומטרות על, הצורך לבחור מטרות ברמות קלות כגורם מעצים לקראת מטרות כבדות יותר ועוד שיקולים רבים שניתן לקחת בחשבון כאשר מתוכנן השינוי בפועל.

החלק החשוב ביותר לענייננו הוא ההדגש שללא תובנה, ובעצם ללא המסע הטיפולי, שינוי מדרגה שניה לא יוכל להתרחש. במציאות נראה כי עוזרים רבים מדלגים על החלק הליבתי של התהליך המקצועי, הם מסתפקים בשלב ראשון של הענקת ידע, ומיד מבקשים מימוש השלב השלישי של השינוי.

באמצעות מודלים אחרים שלא נרחיב בהם כעת נראה שלעתים קרובות יש שיתוף פעולה בין המטפל למטופל. שניהם פועלים בעיקר באופנים לא מודעים על מנת לדלג על השלב השני, בסופו של דבר בחלק מהמקרים מתרחשים שינויים מדרגה ראשונה בלבד, כל הצדדים מאושרים על ההצלחה הגדולה אך מהר מאוד מתברר שהכל נשאר אותו דבר.  בחלקים אחרים נוצרת מערכת משעממת, אחד מהצדדים – המטפל או המטופל “מפטרים” זה את זה, המטפל מדבר על תהליך שלא התקדם כי המטופל אינו רציני, המטופל מוריד מערכו של המטפל או מערכו של טיפול בכלל, שניהם לא שמו לב שתהליך טיפולי כלל לא התבצע.

פרק 4 – הקשר הטיפולי

שני אנשים נפגשים על בימה אחת לחקר משותף אודות מהותם של קשיים, שורשיהם ותיקונם. האחד יושב על כיסא העוזר והאחר על כס הנעזר. הם אך זה עתה הכירו ומהות חקירתם תתמקד בעולמו של נעזר, אך אישיותו ועולמו של עוזר נתונים כל העת לבחינה והערכתו של הפונה המבקש את סיועו. לפניכם צוהר לתהליכים המתרחשים במסגרת המרתקת והמאתגרת של הטיפול הנפשי.

“אתם מצחיקים אותי… סליחה, באמת… כאילו, אתה.. יודע מה? עזוב, אני יהיה כן איתך, אני לא מאמין בשטויות האלה… אני מצטער, כן?… לא מאמין בכם, זה נראה כמו איזו חבורה של שרלטנים שעושים כסף על הגב של אנשים.. עכשיו תגיד לי שאתה יכול לסדר לי את החיים תוך עשרה מפגשים, מה אכפת לך, אתה תקבל את הכסף שלך”…

דוד (שם בדוי), בחור תמיר ומרשים בגיל 22 הגיע אלי לטיפול פרטני על פי המלצת ראש הישיבה בעקבות מצבים דיכאוניים ולאחר הערכה וטיפול פסיכיאטרי. דוד הצהיר שהוא רוצה לעזור לעצמו, הוא גם היה מוכן לקבל עזרה בדרך, אך הקושי שלו היה במציאת “האדם הנכון” לטעמו שעליו יוכל לסמוך כשותף במסעו האישי. המטפל הראשון של דוד “נזרק” אחרי מפגש אחד, השני והשלישי קיבלו צ’אנס נוסף אבל אחרי המפגש השני דוד החליט שזה לא הולך.

“אתה מאוכזב ממטפלים” – אמרתי.

“בוודאי מאוכזב, עזוב… זה סיפור ארוך, אני לא מדבר רק על עצמי… סליחה, שוב, אני מצטער, אבל לדעתי אתם פשוט חבורת רמאים” – הצהיר דוד, וכבש פניו במבוכה. שניות אחדות לאחר מכן, הרים את עיניו, הביט לעברי ובחיוך מבויש הוסיף “עכשיו אתה מבין איזה שרוט אני, אה? עוד לא הוצאת מילה מהפה שלך, אני בקושי מכיר אותך, ותראה איזו שטיפה קיבלת”.

“אני חושב שבצדק גמור” – אמרתי, והתכוונתי לכך.

דוד בחור מבריק ושנון בעל הומור סרקסטי היה דיי מופתע, הוא ממש התענג על המשפט הבא: “אתה הורג אותי מצחוק, בסוף אני יחשוב שלא אני הוא השרוט מבין שנינו”.

“אני לא מבין איך אפשר להבטיח לעזור למישהו שבקושי מכירים בתוך עשרה מפגשים, איך אפשר בכלל להבטיח משהו שקשור בנפשו של מישהו אחר?” – המשכתי בתהייה ובטון ענייני.

“אז מה אתה עושה אם לא לעזור לי?” – תהה דוד, ופניו החלו להרצין.

“כרגע אין לי מושג” – השבתי, “אני לא מכיר אותך, אני לא יודע איך אתה חושב, מה אתה מרגיש, אני עדיין לא יודע אם תרצה שאהיה שותף לתהליך האישי שלך. דבר אחד אני כן יודע, שאתה חושב עלי מה שהרבה מאוד אנשים חושבים על אנשים כמוני, ולמען האמת, זה מה שאני בעצמי חשבתי בעבר הרחוק על אנשים כמוני, זה אומר מבחינתי שהחשיבה שלך הגיונית גם אם אני חושב כיום אחרת ממך. מעבר לזה, אתה אדם בעל מחשבה, רגש, וזכות בחירה להחליט אם אתה רוצה לפתוח לי צוהר לחלקים בעולמך, על מנת שנבחן יחד אם אני מתאים להיות לך לעזר בתהליך האישי שלך”.

דוד, שישב עד עכשיו בפישוט איברים, התיישר בכיסאו, חייך קלות והגיב בקול ענייני “אתה יודע מה?! אני לא יודע מה הולך להיות כאן, אבל אהבתי את הגישה שלך, לא יקרה כלום אם ננסה, אני מוכן, אבל תזכור שאני יאמר לך הכול בפנים, אני ישיר ולא אוהב משחקים וגינונים”.

“זאת תכונה שתעזור לנו מן הסתם בעבודה המשותפת” – אישרתי.

“טוב, ממה נתחיל…” – דוד הזמין אותי לתחילת מסע שארך כחמישה חודשים מרתקים שבסופם שנינו למדנו יותר על עצמנו, ובעיקר הצלחנו בעז”ה להגיע אל השגת מטרתנו המשותפת: חזרתו של דוד לתפקוד מלא יחסית, ותחילתו של מסע חדש של פרק האיש מקדש.

אפשר לנתח את הדיאלוג שהתרחש בין דוד לביני באופנים מגוונים ובעלי משמעות טיפולית לא מבוטלת. בכל מקרה, כאן קבענו יחדיו את היתד הראשונה במערכת היחסים שעל גבה עוד יתרחשו תהליכים רבים. זוהי דוגמה לתחילת התהוותו של המרכיב הראשוני בטיפול – הקשר הטיפולי.

מילת המפתח בקשר שבין מטפל ומטופל היא – אמון, ומטרתם המשותפת היא בריאותו הנפשית של המטופל. כאשר תתבסס מערכת יחסים הבנויה על אמון וכבוד הדדי, תקשורת בונה ושיתוף פעולה למען המטרה המשותפת, גדלים הסיכויים להטבה והקלה על סבלו ומצוקותיו של נעזר.

מנקודת מבטו של מטפל הפיכת המטופל למשתף פעולה הוא אתגר משמעותי.  הדעה שיצירת ברית טיפולית טובה חיונית להצלחתו של כל מאמץ טיפול נתמכת על ידי מחקרים אמפיריים. יתירה מזו, חוקרים ציינו כי איכותה של הברית בפגישות הראשונות מנבאת את התוצאה הסופית החיובית של הטיפול.

כאשר מדובר בטיפול זוגי האתגר כפול מסיבות שונות. מנקודת מבטו של המטפל, הקושי הוא להתייחס לשני בני אדם כאל יחידים וכאל זוג בעת ובעונה אחת, ולשמור על עמדה זו תחת הלחצים הנוצרים כתוצאה ממאמציו הנחושים של אחד מבני הזוג, או של שניהם, ליצור עם המטפל מערכת יחסים דיאדית. הדינמיקה הזו היא שמהווה את האתגר הייחודי, או ההזדמנות המיוחדת, בטיפול זוגי. בטיפול משפחתי, מצטרף המטפל למערכת של יחסי גומלין ועסקאות מוכרים לכל הנוכחים בחדר לבד מאתו. ביסוסו של קשר טיפולי הינו בהחלט אתגר מרתק ומרכזי בבסיס התהליכים הטיפוליים.

אחריות המטפל ליצירת הקשר טיפולי

האחריות העיקרית ליצירת הקשר הטיפולי הינה על המטפל. לרשותו לא עומדים מכשירי הדמיה ועזרים פיזיים אחרים, אלא אישיותו, הידע והניסיון שצבר ונכונותו להתמודד עם מצבים ומשברים נפשיים. העזרה שמציע המטפל עוברת ברובה דרך שיחה, ועל מנת שזו תהיה יעילה ופורה על המטופל לתת בו אמון.

לעתים קרובות זוהי משימה מורכבת מאוד. אנשים רבים באים כאשר הם נפגעים ומתקשים לתת אמון בבני אדם אחרים, לא פעם הרגשתו של אדם תהיה שאין מישהו שיכול להבין אותו אלא אם כן הוא ממש חווה את אותה פגיעה. בנוסף לכך, לא קל לנו לפתוח את עולמנו בפני אדם אחר מבלי לעמוד על המשמר ולראות שאנחנו לא נפגעים במהלך הקשר איתו. וכל זה מבלי להיכנס למורכבות הגדולה שישנה באנשים שונים בעלי מבנים אישיותיים הרגישים יותר לכל רמז שעשוי לפגוע באמון הבסיסי ההכרחי בין מטפל ומטופל.

המטפל, באמצעות הכשרתו, ניסיונו, ופגישות ההדרכה הקבועות שמקיים, אמור להיות ערני לתהליכים אלו לכל אורך הטיפול, ולתת מענה המשלב את מה שמתרחש בינו לבין המטופל עם הסיפור ששוטח המטופל ושבו עוסקים בתהליך מקביל לתהליך הקשר הטיפולי שאף הוא מתרחש כל העת.

אחריותו של המטופל ביצירת הקשר הטיפולי

בעצם, כל מרכיבי הקשר הטיפולי צריכים להיות באחריותו של המטפל. הוא זה שאמור להביאם לידיעת מטופליו, לבחון את קיומם, להתמודד עם תקלות פוטנציאליות, וכאמור, להיות ערני לתהליך זה לאורך הטיפול כולו.  יחד עם זאת, פעמים רבות מטופלים אינם ערים למרכיבים השונים של מהות הקשר הטיפולי, לפני כניסתם לתהליך שכזה או אף במהלכו.

ניתן לסכם מספר מאפיינים כלליים של ברית טיפולית בין מטפל למטופל:

ביצוע משימות טיפוליות: הקשר הטיפולי נבנה באמצעות ברית טיפולית. הברית הטיפולית היא בעצם ברית שיתופית בין המטפל למטופל, או למשל, בטיפול זוגי לכל אחד מבני הזוג, ולשניהם כזוג. כל אחד מהצדדים צריך לתת את חלקו על מנת שתיווצר פלטפורמה משותפת כבסיס לעבודה הטיפולית. כאשר אנשים מתגייסים לבצע משימות טיפוליות הם מקיימים את חלקם בברית השיתופית ובכינון והחזקת הקשר הטיפולי.

התמקדות ביחסים טיפוליים: מטפל ומטופליו בונים קשר טיפולי בין היתר גם על ידי הגדרתו ככזה. קשר שכזה, עליו להתמקד ביחסים טיפוליים בלבד. לא פעם, בייחוד כשהטיפול מתארך והקשר מתחזק, נוצר פיתוי להרחיב את הקשר להיבטים חברתיים אחרים. יחסים אלו צריכים להידחות לטובת המשימה הטיפולית המשותפת.

מצע של פתיחות ואמון: מטופלים צריכים לפתח אמון במטפל באופן שיוכלו לחלוק עימו את מחשבותיהם ורגשותיהם שלעתים קרובות הם אישיים וכאובים ביותר. לא פעם מטופלים מדווחים שהמשיכו תהליך טיפולי שהלך והתארך ללא תועלת ממשית, ובבחינת הדברים עלה שהסתירו חלקים חשובים בעולמם שהיו משמעותיים ביותר עבור התהליך. כאשר מטופל חש שאינו מסוגל לשתף חלקים בעולמו עם המטפל, עליו להציף זאת ולא לפגוע בתהליך. מטפלים רואים בכנות זו, סימן למידה של אמון שבחלק ניכר מהמקרים עוזר לפתחו ולהעמיקו.

אמונה בתהליך: מטופלים צריכים לפתח מידה של אמונה בתהליך של שינוי. לעתים התפיסה של אופי כתבנית קשיחה בייחוד כאשר היא מצטרפת לניסיונות קודמים שכשלו לחולל שינוי, גורמים לכך, שאנשים יתקשו מאוד לקוות שחייהם יכולים להשתפר.

הבנה בסיסית: המטופל נדרש לפתח הבנה בסיסית כלשהיא לגבי תהליך הטיפול, ראוי שישאל על כך את המטפל בפגישתם הראשונה, על מנת שהציפיות על טבעו של התהליך שהמטפל מספק להם יהיו מעוגנות במציאות.

תהליך טיפולי מבוסס על משאלתו של המטופל לשתף פעולה – אנשים מגיעים לטיפול מאחר והם מעוניינים לקבל עזרה על מנת להתגבר על קשייהם. כאשר, גם המטפל ממלא את תפקידו החשוב ביצירת הברית הטיפולית, הם יוכלו לשתף פעולה ולהתעסק גם בנושאים הרגישים ביותר. זוהי תמצית תפקידו של הקשר בדרמה הטיפולית.

פרק 5 – גבולות בטיפול

גבולות בטיפול הם עניין מרכזי ומשמעותי ביותר. בעצם, גבולות הם מהותו של הטיפול הנפשי והזוגי. מהם גבולות פנימיים וחיצוניים בטיפול? כיצד מגדירים אותם? מי אחראי על אכיפתם? מהו חלקו של המטופל בעניין? כיצד נוכל להישמר מעוזרים הפורצים גבולות? ומהם סימני האזהרה לכך שתהליך טיפולי מתרחש באופן לקוי? כל התשובות לנושאים הרגישים יותר או פחות בפרקים אלו העוסקים בגבולות.

מטרת התהליך הטיפולי היא לעזור לאדם להכיר את עצמו טוב יותר, המסגרת הטיפולית אמורה לאפשר לנו להיכנס אל תוך עולמנו הפנימי ולחקור את אותם חלקים שייחשפו, יצופו ויעלו במסגרת התהליך. בשבילי ליבו של אדם, קיימים מגוון חלקים שהמערכת הפנימית שלו מצנזרת את הופעתם ומביאה אותם לידי ביטוי בצורות שונות, שחלקן עשויות לגרום סבל בחייו האישיים ו/או הזוגיים, חלקים אלו מביאים אותנו לטיפול הנפשי והזוגי.

תהליך הגילוי האישי ברמותיו השונות עשוי להיות תהליך מפחיד למרות ההיגיון הרב הטמון בו. התכנים הפנימיים שלנו כוללים מחשבות, רעיונות, דימויים, משאלות, רגשות ועוד מצבים פנימיים שמעוררים בנו פחד שהופעתם יפגעו בנו וביקירנו, הם עשויים לעורר בנו בושה גדולה, ולעתים חששות מגילוי – למשל, שאנו לא רק אוהבים את אהובינו, אנו גם שונאים אותם. תהליך זה, נוגע בדימויינו העצמי שעלול להיות לא מחמיא במיוחד, במהלך המסע בנתיבי עולמנו הפנימי.

בעצם, התהליך הטיפולי מצריך גמישות של הגבולות הפנימיים שלנו. אותם גבולות ששומרים עלינו ועל דימויינו העצמי, יאותגרו במהלך הפגישות הטיפוליות. אך על מנת שנוכל לעשות כן ולאפשר לעצמנו מפגש עם ה”אני” הפנימי שלנו, אנו זקוקים למקום בטוח, למרחב מוגן, ולעוזר שנוכל לתת בו אמון ולסמוך עליו.

האחריות ליצירת המרחב המוגן הזה, היא של המטפל בלבד. הוא זה שאמור ליצור את אותם גבולות חיצוניים ברורים על מנת לאפשר למטופל מעבר דרך גבולותיו הפנימיים למפגש עם החלקים שאותם הוא צנזר והגביל. שמירת המטפל על הגבולות החיצוניים היא מה שיוצרת את האמון של המטופל במסגרת הטיפול.

כל פריצה של הגבולות מצד המטפל במהלך הטיפול, מהווה התקפה המאיימת ופוגעת על הקשר הטיפולי בין המטפל למטופל. פריצת גבולות יכולה להתרחש במגוון צורות – גלויות ומוסוות, בפרקים אלו העוסקים בגבולות נגע בשכיחות יותר או פחות, ואף ניתן כמה קווים מנחים למטופל, כך שיוכל באמצעותם להיות מודע למצבים בהם אנשים מתיימרים לעזור לאחרים, אך עניינם המהותי הוא סיפוק מאווייהם וצרכיהם האישיים.

גבולות והלכה

עוד קודם שנרד לסוגיות ספציפיות של גבולות, חשוב להדגיש ולחדד כלל ברור, שאמור להיות פשוט ומובן מאליו לכל שומר תורה ומצוות, ולמרות זאת, נחזור ונאמר אותו בקול ברור וחד, מאחר וכלל זה אמור להיות המצפן הטוב ביותר לציבור תורני.

הכלל הפשוט הוא: טיפול אינו יכול להיות בשום צורה ומצב סותר להלכה הפשוטה בשולחן ערוך. מטפל אינו יכול לחרוג בשום אופן משום סייג תורני. מטפל תורני שתהליך הטיפול שלו נגוע בעבירה על סייג מסייגי החכמים, הוא מטפל שפורץ גבולות, וראוי לבחון את מקצועיותו.

ישנם מקרים ומצבים שבהם עלול לעלות חשש שמהלך מסוים המתרחש בטיפול, מתנגש עם מצב הלכתי כזה או אחר. במקרים אלו, חובה על המטפל לא לפעול באופנים אלו עד שיורה לו מורה הוראה הבקי באותן הלכות שהוא רשאי לעשות כן. משום שלעולם תורה מעל כל החכמות, ושולחן ערוך מעל כל מקצועיות.

יתירה מזאת, כאשר קיים חשש שתהליך מסוים במפגשים הטיפוליים, מתנגש עם כל הלכה או מנהג, חובה על המטופל לשאול את רבותיו ולבקש את אישורם לדבר, וזאת בלי קשר לחובתו של המטפל. במילים אחרות: גם אם יאמר המטפל למטופל, שמה שהוא עושה הינו על פי דעת תורה, וגם אם יוכיח לו זאת כשמש בצהריים, ואף אם ידוע ומפורסם שהמטפל הזה הוא בעצמו תלמיד חכם וירא שמים, עדיין חובה על המטופל לשאול את רבותיו ולקבל מהם את אישורם התורני.

שתי סיבות מרכזיות לחובה זו של המטופל: האחת, ייתכן ועל פי דעת רבני המטפל הדבר מותר, ועל פי דעת רבני המטופל הדבר אסור מצד ההלכה או מצד ההנהגה, וכל אדם חייב ללכת כפי דעת רבותיו בלבד. הסיבה השנייה קשורה בעובדה הכל כך פשוטה והמובנת מאליה: עוזרים הם אנשים רגילים ככל האדם, וכאשר הם בעצמם אינם פועלים על פי גבולות ההלכה והמקצוע, הם עשויים ליפול בכל דבר שכל אדם עשוי ליפול בו. כמו”כ מיותר לציין שיש לאדם בשעת החטא יכולת פנומנלית להכשיר את השרץ בק”ן טעמים, ולכן מטופל שחושש שבמסגרת הטיפולית נעשית פריצת גבולות תורניים, עליו להיוועץ ברבותיו גם אם המטפל שמולו הוא אדם מכובד ונכבד ככל שיהיה.

חשוב לציין, שמטפלים מקצועיים החברים באגודה מקצועית המזוהה עם ציבור שומרי תורה ומצוות, ואמונים על כללי אתיקה ברורים, ומקבלים הדרכה שוטפת במהלך עיסוקם המקצועי, כאשר יחושו שעלולה להיווצר התנגשות קלה בין התהליך הטיפולי לכללי ההלכה או המנהג, הם יפנו את המטופל לשאול את רבותיו, ואף ידגישו כי אמנם הם פועלים במסגרת מה שהורו להם רבותיהם, אך ראוי שלמרות זאת ישאל המטופל את מוריי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק בביתו, ורק לאחר שיקבל את אישורם, ימשיך בתהליך.

בין כך ובין כך, חובת הבירור התורני חלה לא רק על המטפל, אלא אף על המטופל ללא קשר מי הוא המטפל ומה הוא משדר, המטפל והמטופל חייבים בקדימות תורה למקצועיות.

דברים מיותרים אך נחוצים

דומה שלאחר ההקדמה המחדדת את הקדימות התורנית למקצועית, החלק הבא הינו מיותר לחלוטין. אך מכיוון שבשנים האחרונות מתגלות תופעות קשות ורציניות באופן שכיח למדיי בין עוזרים ונעזרים בתחום הנפש, ראוי אף כאן לדבר בצורה ברורה וישירה, על הדברים שאסורים להיות חלק מהטיפול הנפשי והזוגי.

נתחיל במגע פיזי. תהליך טיפולי אינו כולל מגע פיזי בין מטפל למטופל, מגע פיזי אינו מתרחש כלל בטיפול. במצב שבו מטופל מושיט ידו לשלום בכניסה וביציאה מהמפגש המטפל יכול להשיב לו בלחיצת יד. כמובן, כשמדובר על ציבור תורני יהיה זה אך ורק בכפוף לכל כללי ההלכה. מעבר לזה, הטיפול המקובל אינו כולל כל צורה של מגע פיזי.

הדברים אינם אמורים רק כלפי מגע המכוון לסיפוק גלוי של צרכי המטפל. המגע הפיזי אינו חלק מהטיפול המקובל, גם כאשר הוא מכוון באמת ובתמים לצורכו של המטופל, בין אם המטפל והמטופל הינם גברים, או שתיהן נשים, בכל מקרה יש סכנה גדולה מבחינה טיפולית למגע תומך או מרגיע מצד המטפל למטופל. לעתים מה שנחווה אצל המטפל כצעד של תמיכה וחיזוק, עלול להיחוות אצל המטופל כמצב טראומתי ומרתיע. מעבר לזה, טיפול עשוי לעורר אצל המטופל מצבים וצרכים ראשוניים ועמוקים, ובמקום הזה המטפל עלול לחשוב שהוא משרת את המטופל אך בעצם מזיק לו ומנצל את חולשותיו במקום לעזור לו במסע העדין והרגיש לעולמו הפנימי.

מטפלים חייבים להיות מודעים לגבול המגע הפיזי, מטפל שמחליט לפרוץ את הגבול הזה, אף אם כוונותיו טהורות ותמימות, הוא אינו פועל במקצועיות.

אם מדובר על מטפל הפועל בשיטה מסוימת הכוללת מגע, חייב המטפל ליידע את המטופל מראש על דרך הטיפול באמצעות המגע. בכל מקרה, לא יהיה מגע זה בעל אופי מיני כלשהוא, ועל המטפל במגע כמו כל מטפל אחר החובה לבחון את עצמו כל העת באמצעות קבלת הדרכה ממדריך מוסמך וניטראלי, האם פעולותיו בתהליך משרתות את צרכי המטופל או את צרכי המטפל.

הקול הפנימי שלכם

אם החלטתם לפנות לטיפול, כנראה שאתם אנשים בעלי מודעות ואחריות לחייכם. בתהליך טיפולי מתרחשות דרמות בעולמנו הפנימי. אנשים מדברים על דברים וחווים מגוון של מצבים ברמות שונות של האישיות. לעתים אנו חוזרים שנים רבות לאחור, ולא פעם המציאות בהווה מתעוותת ומושפעת מחלקים עמוקים יותר בנפשנו, אין ספק שבמובן זה, טיפול עשוי בהחלט להיות מסע מרתק בעל השלכות רגשיות ונפשיות רבות.

יחד עם זאת, כדאי שמטופל יהיה קשוב לעצמו, וכאשר מתרחשים דברים שנראים בעיניו כחציית גבולות, טוב יעשה אם יעלה זאת בפני המטפל ו/או בפני גורם שלישי. אם לאחר שהנושא הועלה, עדיין ישנה מצוקה וההתייחסות אינה מספקת את המטופל, זהו סימן לכך שמשהו בתהליך הטיפולי לא תקין. יתכן שישנה חוסר התאמה בין המטפל למטופל ויתכנו דברים נוספים, אך כל עוד ואין התייחסות מספקת מצד המטפל, התהליך לקוי.

בחלק זה של המדריך העוסק בגבולות, אנו עוסקים בעיקר באותם גבולות הקשורים למגע ולנושאים שנמצאים בתחומים רגישים, משום כך ראוי שנציין כמה סימני אזהרה למטופלים, האמורים לעורר אצלם אור אדום לבחינת התהליך.

1. כאשר מטפל קובע פגישות מחוץ לקליניקה שלו.
2. כאשר מטפל קובע אתכם בקביעות פגישות כשאין אף אדם בסביבה.
3. כשמטפל נותן לכם מתנות.
4. כאשר מטפל אומר לכם שאתם “המטופל האהוב עליו ביותר”.
5. כשמטפל מספר לכם בדיחות לא ראויות.
6. כשמטפל דן אתכם על חייו האינטימיים.
7. כאשר הוא מפעיל עליכם כעס או תוקפנות במהלך המפגשים.
8. כשמטפל אומר לכם שנגיעות חייבות להיות חלק מהטיפול.
9. כאשר מטפל מעיר לכם בקביעות על כך שאתם מושכים.
10. כשהוא מעלה נושאים אינטימיים מחוץ להקשר הטיפולי.
11. כשהוא משתמש כלפיכם במילות חיבה.
12. כאשר הוא משתמש נגדכם באיומים אם לא תיענו לדרישותיו הלא ראויות.
13. כשמטפל חושף עליכם מידע לחבריו או לאנשים אחרים מבלי הסכמתכם.
14. כאשר הוא מזמין אתכם לבילויים או לפעילויות חברתיות אחרות.
15. כשהוא נשען עליכם על מנת לקבל תמיכה נפשית.

במצבים אלו, יש לעצור! לחשוב, לבדוק, להתייעץ, לדבר על כך עם המטפל ועם גורם נוסף. מטפלים שהינם אנשי מקצוע ההולכים לפי כללי ההלכה והאתיקה המקצועית הם בדרך כלל אנשים הראויים לאמון במידה המאפשרת תהליך טיפולי. ברובם המוחלט הם אנשים הגונים שהשקיעו שנים רבות ומשקיעים משאבים רבים על מנת להתייעל, לבקר את עצמם ואת התהליכים שהם מלווים. יש ביניהם תלמידי חכמים מופלגים ובעלי יראת שמים והליכות אציליות. יחד עם זאת, ישנם בשוליים עוזרים שהתנהלותם חסרת אחריות וללא כל ביקורת עצמית וחיצונית, כל אדם שנפגע כתוצאה מאותה התנהלות, הוא עולם ומלואו. לשם כך, עלינו להיות מודעים למערכת הגבולות בתהליך הטיפולי, ולהיות ערניים לפריצתם.

פרק 6 – על מה אנחנו משלמים

לגבולות בתהליך טיפולי יש ערך מרכזי ביותר. השימוש במושג “סטינג” (Setting)  – מסגרת כללי היסוד – מגדיר את שיטת העבודה בתהליך. אלו הם כללי מסגרת טיפולית שעשויה אולי להיתפס כנוקשה ומרוחקת, אך היא זאת המאפשרת תחושות של קביעות ויציבות בטיפול, המאפשרות למטופל לבחון את עולמו הפנימי ברוגע, בפתיחות ובביטחון.

הסטינג מתייחס בין היתר למקום הטיפול, הזמן, עלות הטיפול, היחס למתנות בתהליך וקשרים מקבילים. בפרקים הבאים נתייחס למספר סוגיות בתהליך הטיפולי המתייחסות לעקרון שמירת הגבולות בתהליך.

רגע לפני, כדאי לתת הקדמה קצרה. אמנם אין כאן כוונה או יומרה לגעת בסוגיות עמוקות ורחבות הקשורות להבנת הרבדים השונים שבאישיותנו. אך חשוב שנעשה אבחנה – לפחות באופן שטחי – בין המסרים שאנו מעבירים באופן מודע, למסרים המשתקפים במעשינו מתוך חלקים עמוקים יותר שבדרך כלל נמצאים בתחום הפחות גלוי לנו.

ניתן דוגמה רלוונטית מעולמם של ילדים. סביר להניח שלא יהיה זה חידוש אם נאמר לאיש הלא בקי בנפש האדם, שילדים זקוקים לגבולות על מנת שיגדלו בביטחון. כשם שלא יהיה זה חידוש אם נראה למומחה שאותם ילדים פורצים גבולות ומתמרדים כנגדם. יתכן שלא הכל יידעו להסביר זאת, אך אנו נוכל לומר במילים קצרות, כי צורך אחד עמוק בנפשו של הילד מתממש אם רצון אחד שטחי נבלם.

ביתר הרחבה: בידוע הוא שהצורך הנפשי העמוק ביותר לנפשו הרכה של הילד הוא הצורך בביטחון, ביציבות ובקביעות. אכן, צורך זה יוכל לבוא לידי מימוש רק כאשר “יאמין הילד” שיש מישהו מחוצה לו שיכול להעניק לו את אותו ביטחון ואת אותה יציבות, שהילד עצמו נעדר ממנה. ואמנם, כיצד יוכל אותו נעדר יציבות וביטחון לתת אמון בגורם חיצוני כזה שהוא זה האדם הנכון להעניק לו את אותה יציבות ותחושת ביטחון? התשובה פשוטה מבחינה לוגית: “האחר” החיצוני, שיעצור את רצונותיו של הילד המתגלגלים ללא בקרת היציבות, וינווט אותם למקום בטוח יותר, הוא זה שעליו ראוי לסמוך ולהישען במיוחד ברגעים שבהם ספינת נפשו של הילד מתערערת.

האחרים האלה בעולמם של ילדים בדרך כלל יהיו ההורים. מצד אחד הם יספקו חלקים מטיבים, מאפשרים, מעניקים ותומכים. מצד שני, יהיו חלקים שעוצרים, מגבילים ומגדירים את הגבולות והתפקידים. בעבר כשתפיסת תפקידי האב והאם הייתה תפיסה נוקשה, החלקים הראשוניים היו נחשבים לחלקים “אימהיים” והחלקים השניים נחשבו לחלקים “אבהיים”.

בכל מקרה, על מנת שהילד יתפתח בבריאות נפשית נצטרך להעניק לו את שני סוגי החלקים: המאפשרים והמגבילים. יחד עם זאת, אם נתאר לעצמנו מפגש עם הילד המתמרד, לא נתפלא כי המסרים המודעים והמוחצנים שלו יהיו בהאדרת החלקים המאפשרים, ובגנותם ואף בהתכחשות לעצם קיומם של החלקים המגבילים. בעצם, באופן מודע וגלוי אומר הילד “איזה הורים אלו, הם לא מסכימים שאקנה לי גלידה”. אך זה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש שיש מישהו חזק ובטוח יותר, שיודע לעצור ולכוון אותו למקום הנכון יותר בשבילו. באותם רגעים שהמודע אומר “ההורים שלי לא בסדר”, החלק היותר חבוי קורא “עליהם אני יכול לסמוך”.

למה כל זה קשור לטיפול?

כי תהליך טיפולי הוא תהליך שמכוון לאפשר אווירה של יציבות וביטחון. בתוך התהליך מתרחשות דרמות מעולמם של מטפלים ומטופלים. מטפלים אמורים לעבור תהליכי למידה, טיפול והדרכה, על מנת שיוכלו בשעה הטיפולית יותר ויותר לפעול מעולמם הבוגרי ולאפשר לפונים אליהם לעלות לרמת התייחסות בוגרית. חלק מאותה רמת התייחסות לחיים שמקורה בחלקים הבוגריים שלנו, היא יכולתנו לקבל אחריות על חיינו ולשמור על מסגרת כללים הנגזרים מהמציאות שלנו מחוץ לחדר הטיפול ובתוכו.

כל העת, אותם יצרים ילדיים שלנו עשויים להתנגד לתהליך, ממש כשם שהילד מתמרד מול חוק מחוקי המשפחה והחברה. מטפל שייענה לרצון הילדי של המטופל – לדוגמה, להאריך לו את זמן הטיפול שנקבע מראש, יקבל מחיאת כפיים במסרים הגלויים של המטופל, כשם שיקבל ההורה שיאפשר לילדו לפרוץ את גבולות החוקים שנקבעו לשמירת המסגרת המשפחתית והחברתית. אך כשם שהמסר הלא מודע של הילד יהיה “הוריי חלשים ואיני יכול לסמוך עליהם שיעניקו לי ביטחון”, כך יביא המטופל לידי ביטוי בהתנהגותו את המסר העמוק יותר “איני יכול לסמוך עליך שתהיה לי מקור ביטחון ויציבות”.

שני הקולות הללו, שני הרבדים בנפשו של מטופל, כמו גם שני הרבדים בנפשו של מטפל, עושים לעתים את מלאכת שמירת הגבולות בתהליך הטיפולי לאתגר מורכב, אך כזה שעל המטפל – כמוביל התהליך, לעמוד בו.

אתגר כזה עשויה, למשל, סוגית התשלום להציב בפני המטפל. העיסוק בכסף עשוי להיות מעורר עוצמות של התנגדויות, מחאות, תחושות ניצול תוקפנות והתפרצויות זעם אצל בני האדם בכלל, משום שיחסם של אנשים לכסף הוא מורכב מגורמים רגשיים ופסיכולוגיים מורכבים ורבים. הצורך בכסף גורם למטפלים ולמטופלים כאחד לקונפליקטים אישיים פנימיים וחברתיים לא מבוטלים, ולצער ודאגה רבים. הצורך הזה, מניע לא פעם מטפלים ומטופלים לפרוץ מסגרות באופנים שונים שלפחות חלקם עשויים להזיק לתהליך הטיפולי.

כאשר מטפל חורג מצורת ההתנהלות הכספית המקובלת בקרב אנשי מקצוע או מהאופן שבה הוא מתנהל בדרך כלל, יתכן מאוד שבכך יזכה ל”מחיאות כפיים” מצד מטופליו, שעשויים לחשוב עליו באופן חיובי, אך המסרים העמוקים יותר שעוברים אינם מעודדים ומקדמים ביטחון בדמות הטיפולית, ועשויים לפגוע קשות באמון ובתהליך.

תשלום דמי טיפול

חשוב להדגיש שטיפול בדרך כלל אינו תהליך זול. כאשר יש לנו קושי לעמוד בתשלום התהליך הטיפולי, כדאי לחשוב על מידת הנזקקות לו. אך באם הגענו למסקנה שהטיפול נחוץ לנו, עלינו לדעת שלתשלום יש חשיבות משמעותית בתהליך, והנכונות לשלם על הפגישות בזמן מהווה מדד להשקעה רגשית של המטופל שיש לה השלכה ישירה על הצלחת התהליך.

יחד עם זאת, ישנה אפשרות כיום לקבל טיפול אצל אנשי מקצוע בשירות הציבורי. אמנם השירות במרפאות הציבוריות אינו מאפשר בדרך כלל בחירת סגנון איש הטיפול והגישה הטיפולית המתאימה לצרכי המטופל, אך אי אפשר להמעיט ממקצועיותם של המטפלים בשירות הציבורי. בעצם, אף הם משלבים בדרך כלל קליניקה פרטית לצד עיסוקם הציבורי.

מבחינת העלויות, הטיפול בשירות הציבורי נע בין “טיפול ללא תשלום” לטיפול בתשלום מסובסד עד כמאתיים שקלים. טיפולים אלו, ניתן להשיג דרך קופות החולים, עמותות העוסקות בתחום ספציפי, או דרך מרכזי למידה פרטיים או אקדמיים באמצעות מתמחים וסטז’רים במסגרות ההכשרה השונות.

במגזר הפרטי עלות מפגש טיפולי נעה בין מאתיים וחמישים שקלים לשש מאות שקלים. חשוב כאן להדגיש, עלות הפגישה עם מטפל נגזרת מגורמים שונים אובייקטיביים וסובייקטיביים. יחד עם זאת, מחיר המפגש עם מטפל אינו מעיד כלל על רמתו ויכולותיו המקצועיות. טיפול נפשי וזוגי כרוך במסע אישי ובין אישי של מטפל ומטופל, הוא נוגע בגורמים רבים מורכבים ומגוונים ואין מטפל אחד שמתאים למטופלים כולם, ובכלל, לומר על מטפל שהוא “האחד והיחיד” מבטא חוסר הבנה בתהליך הטיפול הנפשי.

לגבי בקשת הנחה על הפגישה הטיפולית, חסידי הגישות הקלאסיות מדגישים כי התמקחות סביב סוגיית התשלום פוגעת ביחסי האמון ובתהליך הטיפולי. לתפיסה זו, יש לשלם על המפגש בתחילתו או בסיומו. אך אחרים גמישים יותר בעניין ומאפשרים התמקחות ראשונית, אולם באם נקבע סכום הטיפול, על המטופל לשלמו בדרך כלל בתחילת המפגש או בסופו, לבד ממקרים שבהם מגיע להסדר עם המטפל על צורת תשלום אחרת שמתאימה לצרכי המטופל.

תשלום על ביטול מפגש

בטיפול אנחנו משלמים עבור הזמן המשוריין לנו על ידי המטפל. תשלום על מפגש טיפולי אינו קשור בהצלחת הטיפול, ואף לא בהגעתו או הגעתו של המטופל למפגש. משבצת הזמן שנקבעה על ידי המטופל ביומנו של המטפל עולה כסף, ועל זה המטופל משלם. במסגרת הטיפול הנפשי יש לכלל זה פונקציות חשובות, הקשורות בהגדרת המסגרת הבטוחה של הטיפול, בהגדרת היחסים הטיפוליים ובעוד פונקציות מרכזיות בתהליך שאין כאן המקום להרחיב בהם.

הכלל הזה, מעצים את ההתנגדויות של מטופלים לתהליך הטיפול, הוא גם מציב את המטפלים בפני מצב לא נעים, פעמים רבות הם נרתעים מיישומו של הכלל הטיפולי הזה הנוגע באמון הטיפולי ובהצלחת התהליך. אופן ההתייחסות של מטפלים לכלל הזה עשוי להיות מורכב גם אצל מטפלים שיודעים להתמודד עם התנגדויות ולחצים מצד מטופלים כולל איומים בעזיבת הטיפול, ולכך מספר סיבות, כמו למשל, שאי אפשר שלא לחוש סתירה כלשהיא בין המשאלה החבויה (הן של המטפל והן של המטופל) לראות בטיפול מעשה אלטרואיסטי, לבין האקט האגואיסטי של גביית כסף, ועוד בתנאים “דרקוניים” ומתנכרים לכאורה שכאלה (קלנר, 2009).

בכל מקרה, בדרך כלל יש לקושי לשלם עבור מפגש שבוטל משמעות החורגת מן התשלום עצמו, והיא מאפשרת למטפל ולמטופל לשוחח על התהליך הטיפולי, להגדיר מחדש את מטרות הטיפול ואת ציפיותיו של המטופל. הטענות המופנות כנגד גביית התשלום עבור פגישות שבוטלו מרמזות בדרך כלל על קשיים אחרים ביחסי האמון ובתהליך הטיפולי, והן יוצרות הזדמנות חשובה לבדוק קשיים אלו ולחדש את החוזה הטיפולי (גרין, 2006).

ישנם פסיכואנליטיקאים שמבקשים לנתק את חיוב התשלום מהסיבות להחמצת הפגישות, בלא הבחנה בין מקרים המצויים בשליטתו של המטופל לבין מקרים שמעבר לשליטתו. יחד עם זאת, כותבים אחרים מקבלים את הכלל שעל פיו המטופל משלם על כל פגישה שבוטלה לבד ממקרים מיוחדים וחריגים שאינם בשליטתו של המטופל כגון אשפוזו או בעקבות חסימת הדרכים וכדו’.

מטפלים רבים כיום מסכמים בחוזה הטיפולי על אפשרות ביטול פגישה בתוך עשרים וארבע שעות. בתוך זמן זה, על המטופל לשלם על הפגישה שבוטלה או על פגישה מלאה כאשר הוא מאחר, לבד ממקרים חריגים ומיוחדים שבהם מטפלים בדרך כלל אינם גובים תשלום בשל ביטולה.

פרק 7 – מי מבקר את המטופלים

מטפלים מתנהלים בתוך חדר הטיפולים בחוסר פיקוח. המטופל שוטח את קשייו, ולרוב, אין לו בסיס וידע מקצועי על מה צריך להיעשות או לא להיעשות במסגרת הטיפולית. הוא ניזון בעיקר מהתרשמותו הבלתי אמצעית מהאדם שיושב מולו, ומאמונתו שהאדם הזה יודע מה שהוא עושה, ובעיקר לא עושה את מה שהוא לא יודע לעשות. אבל מי באמת מבקר את המטפלים?

מטפלים הם אנשים בעלי עולמות פנימיים מורכבים לא פחות ממטופליהם. הם מושפעים ומתמודדים עם מצבים שונים ומורכבים בחייהם האישיים ובחייהם המקצועיים, והבנתם האינטלקטואלית אינה מספקת בכדי שיוכלו לפנות מקום ולהיות לצד זולתם. מה שמאפשר את העבודה הטיפולית, הם תהליכים אישיים שמטפלים צריכים לעבור בטיפול אישי ובהדרכות רציפות עם מדריך מקצועי שאף הוא זקוק להדרכה על ידי גורם חיצוני ואובייקטיבי יותר (“הדרכה על הדרכה”).

כשמטפל אינו עובר תהליכים אישיים בעצמו באמצעות גורם חיצוני, הוא קרוב לטשטש את הגבולות בינו לבין מטופליו. אמירותיו עשויות להיות נגועות יותר מעולמו הפנימי, ופחות מעמדה ניטראלית כלפי מה שמשרת את המטופל, והתנהלותו הכללית עשויה להיות נגועה בסיפוק צרכיו האישיים מאשר צורכי מטופליו.

מטפל מקצועי ככל שיהיה – נשאר אדם, ואדם לעולם קרוב אצל עצמו. הכשרתו הרחבה וידיעותיו הרבות אינן ערובה לעבודתו הטיפולית כפי שמצופה ממטפל, מאחר והשוחד האישי ברמותיו השונות גובר על כל ידיעה חזקה ככל שתהיה. בעצם מדובר בשתי מערכות שונות, מערכת אחת אינטלקטואלית ומערכת אמוציונלית. כל אחת מהמערכות הללו זקוקה להיות חלק מהעבודה הטיפולית. המערכת האינטלקטואלית מביאה את חלקה באמצעות הכשרה והוספת יידע באופן תדיר, והמערכת האמוציונלית באה לידי ביטוי באמצעות תהליכי טיפול והדרכה.

מטפל שמזניח את אחת המערכות לוקה בחסר מהותי בבואו לעזור לזולתו. למען האמת נציין, שלרוב, מטפלים מקצועיים מבינים את משמעותה של המערכת האינטלקטואלית כחלק מרכזי בהכשרתם, ואף משתדלים לתת לה מענה הן בתקופת הלימודים והן (ברמות שונות) לאחריה. אך למערכת האמוציונלית שמהווה תפקיד מרכזי בתהליך הטיפול, ניתן בדרך כלל מענה מסוים רק בתקופת הלימודים כחלק מחובות ההכשרה, אולם לאחר מכן – דווקא כשמתחילה התקופה בה הם מקבלים יותר ויותר מטופלים – רבים מהמטפלים אינם עוברים הדרכה, ועבודתם המקצועית אינה מפוקחת וקרובה להיות נגועה בחוסר מקצועיות.

מהי הדרכה?

חשוב לומר שאמנם ישנן תיאוריות וגישות שונות להדרכה, אך במאמר זה נציג הבנה בסיסית וכללית בתהליכי ההדרכה של מטפלים פרטניים או זוגיים.

באופן כללי אפשר לומר שכשם שמטפל אינו בהכרח חכם ממטופליו, ואולם יתרונו המובהק הוא עצם היותו “מבחוץ”, כך מדריך אינו בהכרח חכם יותר מהמודרך שלו, ויתרונו הגדול הוא היותו “מבחוץ”.

במפגש ההדרכה בין המטפל למדריך, עולות סוגיות הקשורות ליידע ומקצועיות כמו למשל: תיאוריות, גישות ועקרונות טיפוליים, מיומנויות והפעלת טכניקות טיפוליות. במובן הזה, ההדרכה מכוונת לאינטגרציה בין ידע תיאורטי לבין אספקטים קליניים – המדריך והמודרך דנים באסטרטגיות פעולה מול המטופלים.

אך להדרכה ישנה זווית נוספת, חשובה ומרכזית ביותר, והיא עולמו של מטפל (המודרך). בחלק הזה משמש המדריך כהד לעולמו הפנימי של המטפל במפגשו עם מטופליו. כאן משתקפים קונפליקטים מעולמו של מודרך, חולשות או רגישויות עקב ניסיונות עבר, מנגנוני הגנה, חרדות ואמביוולנטיות, ועוד חלקים שנכנסים לחדר הטיפולים ומערבבים בין עולמו של מטפל לעולמם של מטופליו.

ישנן גישות קיצוניות יותר שאינן עושות אבחנה בין הדרכה לטיפול, הן רואות במודרכים מטופלים, ובתהליך ההדרכה תהליך טיפולי. גישות אלו מעוררות ביקורות רבות. יחד עם זאת, חשוב לומר שתהליך הדרכה כולל את שני החלקים הללו – הגברת הידע והמיומנות של המטפל, והתעסקות עם הדינמיקה הפנימית שלו הבאה לידי ביטוי במפגשיו עם מטופליו.

זה המקום לציין, שגם מדריכים שהוכשרו לתהליכי הדרכה, מקבלים הדרכה על תהליכי הטיפול שלהם, ובנוסף לכך הם נזקקים לקבל הדרכה על הדרכה. כאמור, יתרונו המובהק של מדריך מעבר להכשרתו היא עצם היותו “מבחוץ”, כי לעולם אדם קרוב אצל עצמו.

בכל מקרה, חשיבות ההדרכה של מטפלים כמרכיב מרכזי ומשמעותי בתהליכי טיפול אינה מוטלת בספק. ומצד שני, העדר הדרכה מהווה בעצם השארת המגרש הטיפולי לפיקוחו של המטפל בעצמו על עצמו, מטלה שאדם מיוחד ככל שיהיה יתקשה לעמוד בה באותה מידה שהייתה מתמלאת באמצעות גורם אובייקטיבי יותר.

טיפול במטפל

הדרכת המטפלים היא בהחלט צלע מרכזית וחשובה בעבודתם הטיפולית, אך ישנה צלע נוספת וחשובה והיא: הטיפול במטפל. מטפלים רציניים שמבינים את משמעות היותם עצמם הכלי העיקרי של הטיפול, אינם מטפלים באחרים מבלי שהם בעצמם היו בטיפול.

מעבר לעצם העובדה שהעמדה של מטופל מוכרת ומובנת יותר למי שהיה בעצמו בעמדה זו. יש בתהליכי הטיפול של מטפל כדי לעבוד על עולמו הפנימי, להגדיל את מודעותו, לעשותו מובחן ובוגר יותר, מתוך עבודה פנימית ועמוקה שבדרך כלל נעשית לסירוגין לאורך כל חייו המקצועיים.

המקום הזה של טיפול שונה – לפחות לפי מרבית הגישות – מהעמדה של מודרך. אפשר אולי להניח את אחד ההבדלים בין הדרכה לטיפול, שבעוד שבהדרכה גם כאשר נכנסים לעולמו של מודרך, עדיין המוקד המרכזי מכוון לקשר הטיפולי שלו עם מטופליו. בטיפול המוקד המרכזי והיחיד הוא עולמו הפנימי של המטפל, חוויותיו המוקדמות והמאוחרות, רגשותיו, מחשבותיו, קשריו ועוד.

כמובן שאנשים הרואים במטפלים אנשים בעלי מסתורין המורמים מעם, כאלה שניחנו בכוחות מיוחדים לקרוא את נפשו של האדם, יתקשו להבין כיצד יתכן שמטפלים זקוקים בעצמם לפנות לטיפול. השקפה כזאת שמה את המטפל כמרפא המושלם, שמושיע את מטופליו מתוך כוחותיו וסגולותיו המיוחדים, ופנייה של המטפל לטיפול פוגמת באידיאל הזה.

אך אנו יודעים שמטפלים בעלי חולשות ומורכבות לא פחות ממטופליהם, הם אמנם לומדים ומשכילים בתחומם אך עולמם הפנימי רוחש וגועש באופן אנושי ובגוונים שונים. משום כך, ישנה ציפייה בסיסית כי לצד רכישתם יידע ומיומנויות, יכנסו בעצמם אל תוך עולמם, יעשו בירור בעזרת גורם חיצוני ויעבדו עוד ועוד את אישיותם, על מנת שיצליחו יותר במלאכה המורכבת של “השאלתם” לבירור עולמו של האחר, מבלי שעולמם יפריע למסע הפנימי שלו.

מטפל שבמהלך מפגשיו עם מטופליו, בנוסף לקבלת הדרכה באופן רציף, עובר בעצמו תהליכי טיפול מפעם לפעם, הוא מטפל שבוחן את עבודתו ואת נפשו, ובכך מראה על רצינותו ואחריותו לתחום המורכב הזה של נפש האדם.

חשיבותן של אגודות מקצועיות

ניתן לומר כי בעידן שבו כל אדם יכול הציג את עצמו כמטפל, קנה המידה הראשון לבחירת מטפל הוא חברותו באגודה מקצועית.

אגודה מקצועית היא גוף שמאגד בתוכו אנשי מקצוע המסווגים לפי מידת השכלתם והכשרתם הקלינית. לאגודה מקצועית ישנן וועדות הסמכה ואתיקה, וועדות קבלה ואופני דירוג, ודרכן אפשר לקבל רשימות של מטפלים שעברו הכשרה בתחומים שונים, ובאמצעותן אפשר ללמוד על הגישות הטיפוליות השונות ולהתאימן לצורכי הפונים.

חברות באגודה כרוכה בדרך כלל בשעות הדרכה שחברי האגודה מתחייבים לעבור. אמנם זה לא מעיד שבזמן הפנייה לחבר האגודה הוא עדיין נמצא בתהליכי הדרכה, אך מודעות להדרכה בוודאי קיימת אצל חברים באגודה מקצועית.

מעבר למידת ההכשרה וכמות שעות ההדרכה, לכל אגודה מקצועית ישנם כללי אתיקה המחייבים את החברים בה. כללי אתיקה הם המסגרת המקצועית שמגדירה את צורת העבודה והקשר של המטפל עם מטופליו.

כללי האתיקה עשויים להיות שונים מאגודה לאגודה, כדאי מאוד לקרוא את כללי האתיקה של האגודה בה חבר המטפל, ובמקרה שיש חשש שהמטפל מפר את אחד מהכללים שנקבעו על ידי האגודה, רצוי להעיר על כך למטפל, ובמקרה הצורך ניתן להגיש תלונה לוועדת האתיקה של האגודה על מנת שתדון בעניין מול החבר.

לסיכום

אם ביקשתם לפנות לטיפול, כדאי לכם לברר שהמטפל עומד בשלושה קריטריונים חשובים.

1. הוא מקבל הדרכה באופן רציף על ידי מדריך מוסמך. כאן נדגיש שתהליכי הדרכה אינם תהליכים קלים למטפל, הם דורשים השקעה רבה בזמן, עלויות, ובחינת עצמו ומניעיו הפנימיים שוב ושוב. יחד עם זאת, מטפל שנמצא בהדרכה קבועה, הוא מטפל שצומח ומתפתח ומממש את אחריותו הבסיסית בעבודתו למען הזולת. יש לציין עוד, שבהדרכת המטפל, לא נחשפים פרטים מזהים על מטופליו.
2. הוא נמצא או לפחות היה בעצמו בטיפול. אפשר וכדאי לשאול את המטפל האם הוא בעצמו היה בטיפול. זהו מידע שעשוי להיות חשוב לכם בבחירת מטפל.
3. הוא חבר באגודה מקצועית. חשוב מאוד לשאול את המטפל האם הוא חבר באגודה מקצועית, ומומלץ גם לבקש פרטים על האגודה שבה הוא חבר.

פרק 8 – גישות טיפוליות

בתחילת המאה ועשרים יוסדה תורת הפסיכואנליזה שתחום עניינה הוא מבנה האישיות והתפתחותו התקינה והפתולוגית של האדם. מאז היוסדה של הפסיכואנליזה כתיאוריה וכגישה טיפולית לנפש האדם, התפתחו עוד מאות גישות טיפוליות נוספות שכל אחת מהן מדגישה היבט אחר מבחינה תיאורטית, וכנגזרת מכך, כל אחת מציעה טכניקות טיפוליות שונות. על מנת שנוכל להבין טוב יותר את הדרך שבה המטפל שבחרנו מוביל את הטיפול, עלינו לדעת מה ההבדלים בין הגישות ומהן הנחות היסוד שעל בסיסן התפתחו גישות אלו, לפניכם סקירה מקיפה ותמציתית של הזרמים העיקריים בפסיכותרפיה.

נזכיר ונאמר שפסיכותרפיה היא בעצם שם כולל למגוון טכניקות שמכוונות לכך שלמטופל תהיה הקלה ממצוקתו. זהו תחום העוסק במחשבותיו, רגשותיו, זיכרונותיו, ודמיונותיו של האדם. באמצעות הפסיכותרפיה אנשים עשויים להבין טוב יותר את עצמם, להתגבר ולהתמודד עם חולשותיהם ועם הקשיים שנקרים בדרכם במהלך החיים.

באופן כללי, במרבית המצבים אנו משתמשים במשאבים האישיים והסביבתיים שלנו ובאמצעותם אנחנו מצליחים להתמודד עם נפתולי החיים בתחנות השונות בחיינו. אולם בחלק מהמקרים, למרות שאנחנו מגייסים את אותם משאבים לצורך התמודדות עם הקשיים הפוקדים אותנו, איננו מצליחים להתגבר עליהם. בנקודה זו, אנשים רבים מחליטים לפנות לעזרה חיצונית.

הטיפול בפסיכותרפיה, או בשמו הנוסף טיפול פסיכולוגי, נעשה באמצעות שיחות. הטיפול עצמו נגזר מההבנות התיאורטיות של המטפל על התפתחותו הנפשית של האדם ועל המרכיבים המניעים אותה, ולכן אנחנו מוצאים מספר גישות טיפוליות כשכל אחת מהן כוללת מגוון רחב של זרמים וגישות הנבדלים זה מזה בעקרונות הבסיסיים שעליהם הן מושתתות.

למען האמת, אין כל דרך לבחון את כל הגישות, ולהשוות את יתרונותיהן וחסרונותיהן, יחד עם זאת בבסיס מרביתן של הגישות, ישנם זרמים עיקריים שעושים את ההבדלים המהותיים בין הגישות, הבנה כללית של הנחות היסוד והאמונות שבבסיס כלח אחד מהזרמים הללו, תאפשר לנו להבין טוב יותר את הכיוון שעליו מתבסס המטפל שבחרנו.

גישות מרכזיות בטיפול

הטיפול הדינאמי – הגישה הדינאמית היא שם כולל למספר של זרמים תיאורטיים, שמקורם הוא בפסיכואנליזה. הבסיס לגישה הזאת הם עקרונות שמתייחסים לחלק הלא מודע בנפש, עקרונות שהתחילו מרעיונותיו של פרויד ופותחו לאורך השנים על ידי תיאורטיקנים שונים מהגישה הדינאמית.

הטיפול ההתנהגותי – בניגוד גמור לגישה הדינאמית הפרוידיאנית שעניינה תהליכים ומאבקים בין כוחות נפשיים, ראתה הגישה ההתנהגותית בהנחות אלו השערות שאי אפשר לבססם מבחינה מדעית אובייקטיבית, ולכן מיקדה את עניינה בתופעות אובייקטיביות הניתנות לצפייה ולניתוח שיטתי. הגישה מתבססת על למידת דפוסי התנהגות יעילים יותר במצבים של חרדות והפרעות הפוגעות בתפקוד היומיומי, ובכך המטופל יכול להרחיב את טווח התנסויותיו. כיום, לרוב משלבים גישה התנהגותית עם גישה קוגניטיבית, ומעטים מאוד עובדים בגישה התנהגותית בלבד.

הטיפול הקוגניטיבי – זהו טיפול שנקרא טיפול הכרתי (קוגניציה פירושה הכרה). הגישה הקוגניטיבית עוסקת בחקר תהליכי החשיבה, והיא רואה את הקשיים הנפשיים והרגשיים כנובעים מתהליכי חשיבה והנחות בלתי יעילים שמביאים למצוקה. הטיפול הקוגניטיבי חותר לשנות את הדפוסים, הסכמות וההנחות הללו באמצעות המרתם על ידי כלים קוגניטיביים שונים שמהותם זיהוי החלפה והעצמה.

הגישה האקזיסטנציאליסטית (קיומית) – זוהי גישה הרואה בקשיים ובפתולוגיות של האדם כנובעים מחיים חסרי משמעות, חיים שבהם האדם אינו מממש את הפוטנציאל שבו. הטיפול האקזיסטנציאליסטי עוסק באחריותו של המטופל על חייו ובפתיחת אפשרויות ויכולת בחירה. הדגש העיקרי בטיפול הוא על היחסים הטיפוליים של כאן ועכשיו.

הגישה ההומניסטית – הגישה ההומניסטית על כל זרמיה רואה את האדם כצומח תדיר, היא תופסת את ההגשמה העצמית כצורך בסיסי. הפסיכולוגיה ההומניסטית קמה בארה”ב במקביל לאחותה שקמה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה – הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. השוני בין הגישות הוא בהדגשים, בעוד האקזיסטנציאליסטים הדגישו את הממדים הטרגיים של הקיום האנושי, ההומניסטים הדגישו את האופקים הרחבים, הבלתי מוגבלים והפרגמטיים.

הגישה המערכתית – בשונה מהגישה הפרטנית שמתמקדת בכוחות ותהליכים פנימיים של האדם, ומתייחסת לשינוי המתרחש כתוצאה משיומיים תוך נפשיים, הגישה המערכתית רואה את הפרט כחלק מהמערכת השלמה, ומתמקדת בהכנסת שינויים ביחסי הגומלין בין בני המשפחה. ההנחה בבסיס הגישה המערכתית היא כי יש להתבונן באדם ובקשייו לא באופן מבודד אלא על רקע האינטראקציות שלו עם סביבתו. זוהי צורת הסתכלות רחבה יותר על האדם, היא מבוססת מחקר ותיאוריה, וכוללת את המערכת החברתית והמשפחתית והדמויות המשמעותיות הפועלות בה.

פסיכותרפיה אינטגרטיבית – טיפול אינטגרטיבי הוא שיטה טיפולית המשלבת מגוון תיאוריות טיפוליות במטרה להקנות למטופל את מיטב הכלים להתמודד עם הקשיים אשר חווה. הפסיכותרפיה האינטגרטיבית נושאת בחובה שתי משמעויות עיקריות שמתמזגות האחת בשנייה. משמעות אחת נוגעת לאינטגרציה שבין חלקיו השונים של האדם וצדדים שונים באישיותו (כגון פיזי, קוגניטיבי, רגשי, התנהגותי ומשפחתי). הגישה רואה את האדם כתמהיל  של כל הצדדים השונים האלה, ומסיבה זו הגישה האינטגרטיבית צריכה להתייחס אל המטופל כתמהיל כזה על סך כל מרכיביו וחלקיו.  המשמעות השנייה נוגעת לשילוב של כמה תיאוריות וגישות טיפוליות שיובילו לתוצאות טובות ולטיפול יעיל יותר.

הטיפול הזוגי

טיפול זוגי הוא חלק מתחום הפסיכותרפיה, ומסייע לבני זוג לעבוד על הקשר ביניהם. הקשר הזוגי הוא קשר אינטנסיבי ומורכב, יש בו עליות ומורדות, ונפגשים בתוכו עולמות שונים ומגוונים שמתחברים למרות ובעקבות הניגודים וההתנגשויות ביניהם. לא בכדי בעולם המערבי של העידן הנוכחי שיעורי הגירושין גבוהים ועולים בהתמדה.

יחד עם זאת, עדיין נישואין והקמת משפחה נתפסים בעיני רוב האנשים כמשימה מרכזית וחשובה בהתפתחות חיי האדם, ולשם מימושה מושקעים מאמצים רבים נפשיים כלכליים ואחרים.

ישנן השפעות רבות על התפתחותה של מערכת זוגית. גורמים אישיים של כל אחד מבני הזוג משחקים תפקיד חשוב לצד גורמים ומרכיבים שבני הזוג מכניסים ויוצרים יחד בתוך המערכת הזוגית, ישנם חלקים הקשורים לחוויות ילדיות וחלקים הקשורים למודלים הוריים ואחרים, וכל אלו חוברים לתמונת פסיפס אחת שמפיקה במקרים מסוימים חוויה זוגית של שביעות רצון ויציבות בנישואים, ובמקרים רבים אחרים חוסר שביעות רצון והעדר יציבות וביטחון בתוך הקשר.

הטיפול הזוגי נועד לברר את החלקים הללו, להבין את המטען האישי והריקוד הזוגי שגורם לבני הזוג לחיות ולהנציח מערכת נישואין מעיקה או חסרת חיות ושביעות רצון. כשאנשים מגיעים לטיפול זוגיהם עוברים חוויה שמחברת אותם בראש ובראשונה לעצמם, לבחירות שלהם, לפצעי העבר שלהם שמכוונים אותם ומנהיגים את התנהלותם בהווה. מתוך מחויבות, בירור, הבנה וקשר טיפולי הם מצליחים להבין את מה שמניע אותם כזוג, את הריקוד ההדדי, התפקידים והאינטראקציה הבסיסית שמולידה אינספור סיפורים, דרמות, היתקלויות, ומעגלים שליליים.

המטפל הזוגי הוא אדם בעל הכשרה קלינית רחבה ומבוססת מחקר, הוא בעל ידע ומקצועיות אך בעיקר עובר בעצמו תהליכי הדרכה וטיפול המסייעים לו להצטרף לזוג כמשולש זמני המאפשר לכל אחד מהם ולשניהם יחד להדהד את עולמם הפנימי, ובכך ליצור את המסלול הנכון יותר למערכת הנישואין הספציפית והמיוחדת שלהם.

במהלך הטיפול ישאף המטפל שבני הזוג יהיו בעמדה נפשית בוגרת יותר, ובמקביל בני הזוג ירכשו כלים מעשיים להתמודדות יומיומית שיעלו את סיכוייהם של השניים לחיות מתוך שביעות רצון ויציבות גדולים יותר.

מתי פונים לטיפול פרטני ומתי לטיפול זוגי?

אנשים פונים לטיפול פרטני:

• כאשר מתמודדים עם מצבי משבר כמו גירושין, פיטורין, בעיות כלכליות ומוות של אדם קרוב.
• כאשר יש בעיות של חוסר מיצוי עצמי, תחושת ריקנות, והעדר משמעות.
• כשיש בעיות חרדה, בעיות כפייתיות וטקסים.
• כאשר יש חרדת בחינות, פחד ממחלות, וכיוצ”ב.
• כשיש תחושת דכדוך וחוסר ערך עצמי או מצבי דיכאון חריף.
• כשהאדם מתמודד עם חרדות חברתיות ותחושות בדידות.
• כאשר יש תחושה של תקיעות בחיים, כמו תקיעות בעבודה ובמציאת זוגיות, ובכלל קושי בהתנהלות מול אנשים.
• במצבים בהם בני המשפחה מפנים אנשים שחווים מצבים פסיכוטיים.
• כאשר אנשים לא חווים סימפטומים שגורמים להפרעה וסבל, אלא מבקשים להיות חלק ממסע של היכרות עצמית עמוקה והרחבת המודעות העצמית.

ומי פונה לטיפול הזוגי?

• זוגות מגיעים לטיפול בגלל שהמריבות שלהם מלוות בפוגענות רבה, באלימות מילולית ולעתים אף פיזית של צד אחד או של שני הצדדים.
• אחרים מגיעים כי הם לא מצליחים לפתור חילוקי דעות ביניהם; כי יש נוקשות של אחד הצדדים או של שניהם; כי אין חוויה של צמיחה ופריחה, וגם בגלל שיש הרגשה שהצד השני נאטם רגשית או מתפרץ ופורץ גבולות.
• זוגות יגיעו בגלל בעיות שקשורות למשפחות המוצא של הצדדים; בגלל שאין שיתוף; או כשהם מרגישים שאין הערכה לאישיותם ולהשקעתם בקשר ובמשפחה.
• זוגות מגיעים גם כאשר הם חווים שמשהו בקשר מאוד מצומצם מבחינה רגשית – או שעולים רגשות לא עמוקים או שבכלל אין מקום בקשר הזה להעלאת רגשות.
• אנשים פונים לטיפול זוגי גם כאשר הם עדיין לא נשואים ומבקשים לבדוק את הקשר ביניהם, ולעמוד על האתגרים המיוחדים לזוגיות שלהם.
• אחרים פונים כאשר הם לקראת פרק ב ובמהלכו, יש שיגיעו רגע לפני הגט. ואחרים יגיעו רגע או שניים ואולי תקופת מה לאחר הגירושין על מנת לבחון חזרה לחיים משותפים בשלב כזה או אחר.

פרק 9 – מי המטפל המתאים לי?

כל כך הרבה גישות ושיטות טיפול קיימות, ויש כל כך הרבה הגיון במחשבה שאין גישה אחת שיכולה לכסות באמת את כל נבכי ונפתולי נפשו המורכבת של האדם. אז איך בסופו של דבר נוכל להחליט לאיזה מטפל לפנות ועל פי איזו גישה? האם נכון לפנות לתהליך טיפולי פסיכואנליטי על פי גישתו של פרויד? או אצל ממשיכיו בטיפול פסיכו-דינאמי ארוך הטווח? אולי דווקא בגישות עכשוויות כמו תהליך דינאמי קצר מועד, או טיפול התנהגותי? אולי דווקא הגישה המערכתית, ההומניסטית, האקזיסטנציאליסטית? מאמר נוסף של המדריך למשתמש ממשיך לעשות לנו סדר.

היום אתם יודעים טוב יותר שאם הגעתם להחלטה על פנייה לטיפול, לא פונים לכל מי שתולה שלט “מטפל” על דלת חדרו. אתם מחפשים אדם שרכש השכלה רחבה בתחום, אתם מבינים שהאדם הזה צריך בעצמו לעבור תהליכי הדרכה וטיפול, הוא חייב להיות מקושר לאגודה מקצועית, ובאופן כללי אתם פשוט מחפשים “איש מקצוע” ולא חובבן. ניתן לחשוב שיש לכם ביד את הנוסחה למציאת המטפל הטוב ביותר עבורכם, אלא שכאן מחכה לכם הפתעה. אתם מגלים שלאחר שעברנו את מבחן המטפל המקצועי והאחראי, נשארנו עם מגוון מטפלים ומטפלות מצוינים, שעובדים בצורה מקצועית מאוד – כל אחד וגישתו, והתיאוריה או התיאוריות שעליהן מושתתות דרכי העבודה שלו. אז עם מי בכל אופן כדאי לצעוד בתהליך חקר הנפש והריפוי האישי או הזוגי שלכם? וכיצד תדעו מי מתאים להיות המטפל שלכם?

כמובן ששאלות אלו לוקחות אותנו למשתנה המכריע והמנבא יותר מכל את הצלחת הטיפול והוא הקשר הטיפולי שעסקנו בו לעיל. מחקרים רבים מראים שההבדלים בין שיטות הטיפול השונות עשויים להיות זניחים כאשר נוצר קשר של אמון בין המטפל למטופל, וכשהמסגרת הטיפולית הופכת להיות מקום בטוח. וזה בעצם לוקח אותנו לצורך לבחון איך אנחנו מרגישים את הקשר הזה? האם המקום שאליו הגענו מרגיש לנו מקום בטוח עבורנו? האם נוצרת ברית טיפולית ביננו ובין המטפל או שלמרות שמו הטוב ומקצועיותו הגדולה, הוא פשוט לא מתאים לנו ואנחנו צריכים לנסות מישהו אחר. לפניכם מספר שאלות לבחינת ההתאמה של המטפל עבורכם, אם עניתם תשובה חיובית על כל השאלות הללו נראה שהגעתם לאדם המתאים לכם.

האם המטפל מקשיב לכם?

הקשבה זהו מוצר שבהסתכלות ראשונה נשמע טריוויאלי, במיוחד בהקשר טיפולי, אבל האמת שזהו אתגר לא פשוט. להקשיב למישהו באופן שגם הוא ירגיש שאנחנו מקשיבים לו, זה מצריך המון עבודה פנימית להיות שם בשבילו לפני שאנחנו מביאים מפרי חכמתנו. זה גם מצריך להתאים את עצמנו לצורות ודפוסי הדיבור והמחשבה של האחר – וכשמדברים על התעסקות בעולם פנימי של האחר שעשוי להיות מורכב לא פחות מעולמנו הפנימי, זוהי בהחלט משימה מאתגרת. לעתים מטופל אחד ירגיש שהמטפל הקשיב לו, ואחר יתלונן על אותו מטפל שאינו מקשיב לו מספיק. ולכן, כאשר אתם באים לענות על השאלה האם אני מרגיש שהמטפל מקשיב לי, אתם צריכים לבחון האם בצורת הקשבתו המטפל הצליח לעודד אתכם לדבר יותר על עצמכם. כי כאשר אתם מרגישים שהאדם מולכם נמצא אתכם, מקשיב לכם באמת, אתם מסוגלים לדבר יותר, לפתוח יותר זוויות, ולחלוק יותר מחשבות.

האם המטפל מצליח לזהות את רגשותיכם?

גם כשמדברים על רגשות בהקשר טיפולי זה נשמע די פשוט, אבל הסיפור האמתי הוא הרבה יותר מורכב. מערכת הרגשות שלנו מתנהלת באופן ספרילי. ישנם רגשות שנמצאים בנקודה הפנימית והעמוקה יותר, עליהם מגוננים רגשות אחרים גלויים יותר, אך מכוסים גם הם ברגשות צפים ומוחצנים. כשמישהו כועס בגלל שלא עשו את מה שביקש כל כך הרבה פעמים, הרגש המוחצן הוא כעס. במקום עמוק יותר אולי תהיה אכזבה מהאחר, ובמקום עמוק עוד יותר עשוי להיות רגש של אכזבה מעצמי, זוהי המחשבה פשטנית אך פשוטה להבנה של קומות הרגש שלנו.

ככל שאתם מצליחים לנגוע ברובד יותר פנימי של ספירלת הרגשות שלכם, כך אתם מעבדים, משחררים, פותרים, ומצמיחים את אישיותכם. אם תשבו מול מטפל ובאמצעות הקשבתו העמוקה והכוונתו המקצועית תצליחו לנגוע בקומת רגשות עמוקה יותר, אתם תרגישו את זה. אתם תרגישו שונה, תרגישו שיש מישהו שמצליח להבין אתכם, ויותר מזה, יש מישהו שמצליח לעזור לכם להבין ולבטא יותר את עצמכם בפני עצמכם.

כמובן שעל מנת לעזור לכם להיכנס פנימה אל קודש הקודשים של נפשכם, תצטרכו להיות שותפים בתהליך שאורך יותר משעת מפגש אחד, אבל כבר בפגישה אחת תוכלו להרגיש שהאדם שמולכם מצליח לזהות את רגשותיכם, הוא מצליח להבין אתכם טיפה יותר עמוק מההבנה הרגילה שאתם חווים מחוץ למפגש הטיפולי. אם ככה אתם מרגישים, אתם יכולים לסמן חיובי בקריטריון הנוסף לבחירת המטפל המתאים לכם.

האם אתם יודעים ומבינים כיצד מתנהל התהליך?

המטפל והמטופל או המטופלים בטיפול זוגי ומשפחתי, נעשים שותפים לתהליך שכל עניינו הוא עולמו של המטופל. בתהליך הזה המטופל אמור לדעת כיוון כללי של הגישה הטיפולית, הוא אמור להיות מסוגל לשאול והמטפל צריך להיות מסוגל להסביר את הדרך, את התנאים להצלחת התהליך, וגם את כללי המסגרת כמו תדירות המפגשים, משך כל מפגש, הבהרת ציפיות והפרכת תקוות שווא. כל הדברים הללו כמו גם הידיעה שהסודיות במסגרת הזאת נשמרת בקפדנות, נכללים במה שנקרא “החוזה הטיפולי”.

אם אתם מרגישים חופשיים לשאול את המטפל את כל השאלות על גישתו הטיפולית ועל כללי המסגרת, ואם המטפל אינו משאיר אתכם עם תשובות בסגנון “אני יודע מה אני עושה, אתם רק תגיעו לכאן ותסמכו עלי”, אלא עונה על שאלותיכם ומסביר את העקרונות בצורה ברורה, ויש לכם בסופו של דבר כיוון בהיר יחסית על המשך התהליך ואתם כמובן מתחברים לסגנון הטיפולי הזה – אתם ממשיכים בכיוון חיובי.

האם אתם מרגישים שמפגש מתנהל ביעילות?

מפגש טיפולי עשוי להיות מרתק ומורכב מאוד. בשעה הזאת, בה יושבים מטפל ומטופליו ועוסקים בהוויות נפשו של אדם, ישנם רגעים של דיבור ורגעים של הקשבה, רגעים של תהיות ואחרים של הרהור. זוהי שעה של תנודות מגוונות, מהן מאפיינות חוסר אונים ומהן תקווה וצמיחה, חלקי שעה זו עשויות להיות טבולות בדמעות של צער ועגמת נפש, ולעתים יהיו אלו דמעות התרגשות ואושר. גם שתיקות מלאות קול ומשמעות עשויות להיות חלק מאותה שעה דרמתית, ולעתים קולות גבוהים חסרי ניגון וחן מוסיקלי יכסו על שתיקה עמוקה של אותם קולות אחרים, עמוקים ועדינים שזועקים פנימה זעקה של ריחוק או של קירוב – אלו וגם אלו לא מצליחים עדיין למצוא מקום בחלל שמחוץ לתהומות הנפש.

בין כך ובין כך, זוהי שעה משמעותית. והתחושה בשעה הזאת צריכה להיות תחושה של משמעות, של התחלה של משהו או של המשך או הכנה למשהו. אם אתם מרגישים בשעת המפגש עם המטפל שלכם שהפגישה מנוצלת כחלק מתהליך, שהמטפל מכוון אתכם ואת המפגש לטובת המסלול הרחב יותר, זה אומר שהמפגש מתנהל ביעילות. אבל אם אתם באים ומדברים, מתפזרים ולא מכוונים למשהו משמעותי, אינכם מצליחים להרגיש חלק מתהליך, הפגישה נראית מחוררת בחורים ללא כל חוט מקשר, זהו סימן לא חיובי לשאלת יעילות המפגש.

האם באופן כללי אתם מרגישים שזה האדם וזה המקום עבורכם?

אל תזלזלו כלל בקריטריון הזה. הוא פונה לאינטואיציה שלכם, ומכבד את הקול הפנימי שלכם. האם אתם מרגישים טוב בחברת המטפל הזה? האם האווירה בחדר היא אווירה נעימה ומאפשרת פתיחות? תסתכלו על המטפל או המטפלת שלכם, האם הוא מעלה בכם תחושה של ביטחון, תחושה שאפשר לסמוך עליו? יכול להיות שהמטפל שאל אתכם שאלה שהפגישה אתכם עם משהו לא פשוט בעולמכם פנימה, אולי החוויה הייתה מטלטלת, אולי הוא אמר משפט שגרם לכם להרהר באותה נקודה שממנה התרחקתם, יתכן וזה גרם לכם להיות עצובים, לדמוע, לחשוב על מה שנמנעתם מלחשוב עליו. אולי הוא היה יכול לומר את המשפט הזה בשלב מאוחר יותר, אבל הוא אמר אותו עכשיו, יתכן שהוא התכוון לכך ויתכן גם שלא, בכל מקרה, כדאי שתקשיבו לקול הלא רצוני שלכם, האינטואיטיבי, זה שאולי אומר לכם “הוא גרם לי להרגיש רע, אבל זה האדם שאני מרגיש בטוח בחברתו, זה האדם שאני מרגיש שהוא מבין אותי”. אותו קול יכול לומר לכם על מטפל אחר שהיה מאוד רך, קשוב ועוטף: “הוא נחמד, מבין, אבל אני לא מרגיש ממש שזהו האדם שעליו אני רוצה לסמוך”. מן הסתם אפשר וחשוב לחקור את הקולות הללו, אבל יש בזרימה שלהם משהו מכוון שאי אפשר להתעלם ממנו, לעתים אנחנו זקוקים גם “לישון על זה לילה” ואז הקולות הללו עולים וצפים בתוכנו. בכל מקרה, בבואכם לבחון האם המטפל שאליו הגעתם הוא המטפל המתאים עבורכם, תקשיבו גם לקול הפנימי שלכם, אל תתעלמו ממנו.

ועוד מילה אחת לסיכום:

זכרו! גם עניתם בחיוב על כל השאלות הללו, ובהחלט אתם יכולים לסמן את האדם שאליו הגעתם כמי שמתאים להיות שותף לתהליך שלכם, אם גיליתם שהוא חורג מגבולות האתיקה, עליכם לעצור, לבחון איתו את הדברים ובמידת הצורך להיוועץ עם גורם חיצוני אחר.

פרק 10 – לפנות למטפל או למטפלת?

השאלה האם נכון לפנות למטפל גבר או למטפלת אישה אינה מטרידה את חלקם של הפונים לטיפול מאחר והתשובה לכך ברורה להם לחלוטין. אולם עבור חלק מהמבקשים לפנות לטיפול, השאלה מעוררת התלבטויות רבות מאוד כשהם מבקשים לדעת “מה באמת נכון לעשות”. במאמר הבא ננסה לתת כיווני חשיבה כלליים להתלבטות נפוצה.

כמו בשאר פרקי הסדרה, גם בפרק זה לא נעסוק בהתייחסות ההלכתית, אותה נשאיר לכל אחד ורבותיו, וכמובן שציבור שומרי תורה ומצוות רואה בתורניות אם לכל מקצועיות. ומשכך, אין ענייננו בפן ההלכתי כלל, אלא בהתייחסויות הקשורות למקורות הנפשיים של שואל השאלה, ולתפקיד ששאלה זו משרתת את הפונה או את מי שמבקש להפנות אדם אחר לטיפול.

החשיבה הקלינית הקלאסית

על פי החשיבה הטיפולית הקלאסית, אנשים נולדים ומגיעים לנקודה שבה הם מגלים שישנם הבדלים בין גבר לאישה. בנקודה זו הם מסבירים לעצמם את ההבדלים וממשיכים בתפיסה זו אשר משפיעה על התנהגותם במהלך החיים. בעצם, ההבדל בין גבר לאישה קיים, מוסבר סובייקטיבית, והוא כמובן מכתיב מהלכים, וגורם לכך שדברים מסוימים יקרו מול נשים ודברים אחרים יקרו מול גברים. למשל, יכול להיות שההתנהלות מול אישה תהיה התנהלות של מריבה ומול גבר של קרבה או להיפך. כך או כך, כאשר מטופל מגיע לתהליך טיפולי המכוון להתבוננות אל תוך נפשו פנימה אין אפשרות להתעלם מכך שהוא מגיע עם התייחסויות מגדריות.

אך כאשר מסתכלים על תפקידו של המטפל בתוך התהליך הטיפולי, הדברים נראים אחרת. מטפל שעובר הכשרה רחבה, ויש לו ניסיון בתהליכי טיפול, ולאורך כל הדרך הוא מלווה בהדרכה פרטנית עם מדריך מוסמך המלווה אותו בעבודתו האישית ובחקר עולמו הפנימי, תופס את ההתייחסויות המגדריות של המטופל כחלק מהתהליך הטיפולי, כשהוא יודע לנטרל את אותן התייחסויות כפי שרואה ומציג אותם המטופל.

ההתייחסויות המגדריות של המטופל, נתפסות אצל המטפלים כתהליך שנקרא “העברה” (Transference). זהו תהליך שבו המטפל נתפס אצל המטופל כדמות שאותה יוצר המטופל על פי אותם קשיים שהוא מעלה.

הדמות הזאת יכולה להיות דמות אב ביקורתי שאינו מפגין אהבה, או דמות אם חלשה וחסרת אונים, היא יכולה להכיל דמויות משמעותיות גבריות או נשיות מעולמו של מטופל, ועל פי התגובות וההתייחסויות של המטופל למטפל המייצג בנקודת זמן דמות אחת מאותן דמויות, המטפל לומד על המטופל, ומכוון ליצירת חוויה חדשה המשנה דפוסי חשיבה והתנהגות שעומדים כחסמים בפני קשריו של המטופל עם דמויות מעולמו בהווה.

מהמקום הזה, ההתייחסויות של המטופל למטפל יכולות להיות מתוך התייחסות לדמות נשית או לדמות גברית, ובכל מקרה, בטיפול מול מטפלת יעלו תכנים הקשורים לגברים, ובטיפול מול מטפל יעלו תכנים הקשורים לנשים, ומה שקובע את התהליך הוא מה שהמטופל אומר ואיך המטפל מקשיב לו, ולמה שהתייחסויותיו ודבריו של מטופל מייצגים בנפשו. כאמור, מטפל שעבר הכשרה רחבה ומתאימה יודע לנטרל את ההתייחסויות המגדריות, ורואה בהן חלק מתהליכי העברה שההתייחסות אליהם היא התייחסות מקצועית הפותחת צוהר להבנת עולמו של מטופל ומשרתת את מטרותיו.

אם כך, על השאלה האם יש הבדל בין מטפל גבר או אישה, נקודת המוצא של החשיבה הקלינית הקלאסית תהיה שאין באמת הבדל, ומה שיוצר את התהליך הוא דבריו של המטופל והקשבתו של המטפל המנוסה והמודרך.

 

קריטריון הנוחות

מצד שני, לא נוכל להתעלם מנקודת מבטם של הפונים, כפי שלא נוכל להתכחש לכך שכאשר אנשים מגיעים לטיפול, הם מספרים על עצמם דברים אישיים ולעתים אינטימיים יותר של נפשם, וגם אם אינם מדברים תמיד על כל דבר שחולף בראשם, הדברים הללו נמצאים שם. והעובדה שמולם נמצא גבר או נמצאת אישה משחקת בכל מקרה תפקיד ברמות שונות של הנפש מבלי שנוכל באמת לנטרל זאת.

השאלה האם לפנות לגבר או לאישה עוסקת בראש ובראשונה בשאלה האם לפנות לדומה לי או לשונה ממני. יש שירגישו נוח יותר לפנות למי שדומה להם, גבר לגבר אישה לאישה. ויש שמרגישים נוח לפנות דווקא למי שאינו דומה להם. זה קשור למה הדומה מייצג בעיניי ומה השונה מייצג בעיניי, מה התפקידים של כל אחד בחיי וכיצד אני מתמקם מול אותם דמויות.

מהמקום הזה, איננו יכולים לנטרל את חשיבות הנוחות שיש לכל אדם מול הדומה לו או השונה ממנו, ולכן קריטריון פשוט ובמידה רבה גם נכון לפנייה לגבר או לאישה יהיה מידת הנוחות שאנשים מרגישים מול כל אחד משני המינים. אם גבר מרגיש נוח יותר לדבר על עצמו מול גבר – כמו שלצורך הדוגמה אפשר לראות אצל לא מעט בחורים בגיל ההתבגרות שמעדיפים לדבר דווקא עם גברים, על פניו אין סיבה להמליץ להם אחרת, כפי שנקבל בהבנה אישה שמרגישה נוח לדבר דווקא עם אישה או לחילופין גבר שמרגיש נוח יותר מול אישה או אישה מול גבר.

בכל המקרים הללו, על פי קריטריון הנוחות התשובה לשאלה האם כדאי לפנות לגבר או לאישה תהיה: אם נוח לך אצל גבר כדאי לך לפנות לגבר ואם נוח לך אצל אישה כדאי לך לפנות לאישה. בנקודה זו, יכולנו לחתום את הפרק ולומר כי אמנם מצד החשיבה הקלינית אין הבדל בין מטפל גבר או אישה אך אם נוח לפונה לדבר על עצמו אם גבר או אישה, כדאי שיפנה למי שנוח לו.

פרספקטיבת הסטראוטיפ

אמנם כמו בכל דבר כמעט, גם הסוגיה הזאת מורכבת קצת יותר. הנה לדוגמה כאשר אנשים באים לטיפול בעקבות קשייהם במערכות יחסים עם גבר או עם אישה – במערכות חברתיות, משפחתיות, ובמערכות נישואין – אחד הדברים המרכזיים והמשמעותיים ביותר התוקעים אותם בהתנהלותם הוא התפקיד או התפקידים הסטראוטיפים שדרכם הם רואים גברים או נשים. ויתכן מאוד שאותה אישה שמרגישה נוח יותר לדבר על עצמה עם גבר תרצה לפנות דווקא למטפל גבר, כי בעיניה, למשל, גברים יודעים לשמוע באופן פחות שיפוטי מנשים.

ואמנם אם אכן נמליץ לה על פי קריטריון הנוחות לפנות לגבר, יתכן מאוד שהפנייה זו עלולה דווקא לשרת את המקום שמקשה עליה את ההתנהלות החברתית או האישית שבשל כך היא הגיעה לטיפול. בעצם, אם אנחנו מבינים שהאמירה “גברים מקשיבים באופן פחות שיפוטי מנשים”, היא סטראוטיפ. ואם אנחנו מקבלים שסטראוטיפים מנהלים את חיינו ומשפיעים על ההתנהלות שלנו, ולעתים גם תוקעים אותנו בחיים, הרי שלשתף פעולה עם הסטראוטיפ מהווה שיתוף פעולה עם גורמי הקושי של האישה. המלצה אחרת תגרום לאישה זו לפנות דווקא למטפלת, ואם אכן היא תעשה זאת ותגלה כי אישה הקשיבה לה באופן לא שיפוטי למרות ההתנגדויות שהיא הפעילה – בין היתר משום אותו סטראוטיפ – עשויה להוות חוויה מתקנת שתשפיע לטובה על אותם חלקים תקועים בחייה אשר בגינם היא הגיעה לטיפול.

מהמקום הזה, כדאי היה להמליץ לאישה הזאת שתפנה דווקא לאישה ולא לגבר, למרות שנוח היה לה יותר לפנות למטפל גבר. זה יהיה נכון יותר ככל שאנשים יציגו עמדה זו באופן יותר משמעותי מסתם הצגת עמדה נינוחה יותר. כלומר, על פי קריטריון הסטראוטיפ ככל שאדם נאחז בעמדה חזקה יותר התומכת בסטראוטיפ יהיה כדאי להפנותו – אם יבקש בכל אופן המלצה – למטפל או מטפלת העומדים בניגוד לסטראוטיפ.

אשליה ומציאות

עניין יותר משמעותי ואולי גם בעל הוראת המלצה שונה ואף מורכבת יותר נמצא בהתייחסות מנקודת מבט של אשליה ומציאות.

כפי שכבר ראינו, אנשים באים לטיפול כשעולמם הפנימי עושה אבחנה בין נשים לגברים, ובתוך כל האבחנה הזאת ישנה התמקמות של אנשים מול גברים ומול נשים בצורה שונה, והתפיסה שלהם את מה שנשים חושבות עליהם ומה שגברים חושבים עליהם מושפעת אף היא מאותה התמקמות.

ההתמקמות הנפשית היא תוצר של מהלכי חיים פנימיים של האדם, שבתוכם מערכות מגוונות, מהן חברתיות ומהן דחפיות (מלשון דחפים), ויש שימזגו בין השתיים. בכל אופן, במצבים מסוימים, אצל אנשים מסוימים, אותה התמקמות נפשית גורמת לטשטוש הגבולות בין הדמויות האחרות, ולעתים לבלבול גדול בין מה שמתרחש בעולמם הפנימי (אשליה) לבין מה שמיוצג בחוץ על ידי המציאות.

במילים אחרות ופשוטות יותר, לעתים החוויה של גבר מול אישה או של אישה מול גבר היא חוויה כל כך עזה ומטלטלת, עד כדי שכאשר אותה אישה תלך לטיפול אצל גבר היא תראה בו דמות שמשפיעה עליה ותעסיק אותה באופן שיקשה עליה להתבונן בעולמה מבלי לראות בכל דבר שעולה בתהליך כקשור בעיסוק הזה בדמות שלפניה. לעתים דווקא משום כך, היא תבקש דמות גברית, אבל מהמקום הזה, נמליץ לה דווקא לפנות לאישה. כמובן שיתכן שאת אותה התייחסות תהיה לה מול דמות אישה, וגם אז נמליץ לה יותר לפנות אל גבר.

באותה מידה, יכול להיות שגבר שהעיסוק בעולמו הפנימי בכל מה שקשור לנשים וגברים, יביא אותו למחשבה שהוא רוצה לפנות לטיפול זוגי אצל אישה ולא אצל גבר, מאחר ובעולמו הפנימי ובחוויותיו מול עצמו ומול האחרים כפי שהוא תופס אותם, דמות גברית מהווה משהו מסוים באופן מאוד חזק ועוצמתי. אותו אדם אינו מסוגל לעשות אבחנה בין מה שמתרחש בעולמו פנימה לבין האדם האחר המייצג את המציאות מחוצה לו, עד שעיקר העיסוק שלו במהלך התהליך הזוגי יהיה בגבר שמולו וכיצד הוא מתמקם מולו כפרט ומולם כזוג. במידה שזה יוצר תגובה כזאת שההשערה היא שתקשה על יכולתו להיות בתהליך, כדאי יהיה לא להניעו מרצונו ולאפשר לו לפנות לאישה, לעתים גם כשהיבטים אחרים נוטים להעדפת גבר.

מנקודת מבט זו, ובשונה מקריטריון הנוחות, כאשר מטופל מעדיף דמות גבר או אישה כי הוא, למשל, חושש ממטפל בן המין השני, נתמוך בעמדתו המגדרית, וככל שהוא יאחז בעמדה זו בעוצמה חזקה יותר כך תגבר נטייתנו לדבוק בעמדתו, מאחר שבסופו של דבר מטרתנו לסייע לאדם תוך כדי צמצום החסמים לכך.

יחד עם זאת, גם כאן חשוב להזכיר את מה שכבר נאמר בתחילת הדברים. כי אם אכן הפנייה תהיה לאיש מקצוע בעל הכשרה רחבה, מנוסה ומודרך, הוא יידע גם במקרה זה לנטרל את ההתייחסויות המגדריות של המטופל, ולראות בהן כחלק מהתהליך המצריך מהמטפל תגובות שונות המשרתות את עולמו של המטופל.

לסיכום:

• החשיבה הקלינית הקלאסית אינה רואה הבדל בין מטפל גבר לאישה, ומטפל מקצועי ומודרך, יודע לנטרל את ההשפעות המגדריות ולראות בהתייחסויות אלו חלק מהטיפול.
• שאלת המטפל גבר או אישה רלוונטית בעיקר למי ששאלה זו מעסיקה אותו, ולכן המקום שממנו מגיעה השאלה הינו אינדיקציה להעדפה כאשר אדם שואל למי לפנות, ובשורה התחתונה אי אפשר להימלט מכך שהתשובה המועדפת יותר תהיה תלוית אדם ומקרה.
• מי ששאלה זו מעסיקה אותו ורוצה לקבל המלצה כדאי שישאל איש מקצוע שמסוגל לחקור ולהבין תהליכים אלו, על מנת לשמוע ממחשבותיו שיעזרו לו בהחלטתו.

 

פרק 11 – האם מטפלים מספקים עצות ותשובות?

מטפלים נתפסים כאנשים חכמים ובאופן כללי כאנשים חיוביים. סביר להניח שאם לא נחשוב על אדם מסוים שהוא איש חכם ובעל אישיות חיובית, לא נבחר בו כחבר למסע האישי שלנו. העול התדמיתי הזה שאנחנו שמים על כתפיו של המטפל שלנו, עשוי לאתגר את המטפל, אותנו כמטופלים, ואת התהליך הטיפולי בכלל. בפרק זה נזכיר שתי סוגיות מתוך רבות אחרות של היבט זה של הקשר הטיפולי: הסקרנות לדעת יותר על חייו של המטפל, והרצון לקבל ממנו עצות ותשובות.

החשיבה על המטפל שלנו כעל אדם חכם, היא חיובית, היא גם הכרחית על מנת שניתן בו אמון. מבלי לסתור את העובדה האפשרית אובייקטיבית שהמטפל הזה הוא באמת איש חכם, בכל מקרה על מנת להתחבר לאישיות מסוימת ובמיוחד לאישיות שאיתה החיבור נעשה ברובד הנפשי אנחנו זקוקים לראות אותה באור מאוד חיובי, ולעתים קרובות נאדיר אותה מעבר להתייחסות שהיא תזכה מאחרים שאינם באים איתה במגע ממקום של מסע נפשי אישי.

כל זה יכול להיות חיובי ומועיל, כל עוד נשמרים הגבולות משני הצדדים, ונשמרת המטרה הבסיסית של המפגש הטיפולי. הוי אומר, השאלת המטפל את עצמו לחקר עולמו של המטופל. במסגרת זו המטופל מציג את התלבטויותיו, ובעזרת ההכוונה מהמטפל הוא נחשף לקווים ורבדים שונים באישיותו, ומתוך כך הוא לומד על עצמו, מרחיב את מודעותו העצמית, ולוקח יותר אחריות על חייו ועל בחירותיו. ​

בכל התהליך הזה יש הסכם לא כתוב אך בסיסי ביותר, שעל פיו, השיח הקליני אינו מתמקד בעולמו של מטפל אלא בעולמו של מטופל. הוא אינו בא לשרת ולספק את צרכיו של המטפל אלא אך ורק את צרכיו של מטופל, והשיח מוגבל למסגרת הקלינית ולחקר נפשו של המטופל, תוך שהמטפל לוקח אחריות על ההשתדלות שלו להיות שותף מקבל ולא שופט, חוקר אובייקטיבי ולא בעל אינטרס, מכבד את ה”אחרות” באשר היא ומאפשר בחירה ולקיחת אחריות אישית של המטופל על חייו מבלי להפריע לו בכך, אך לא לפני שיעזור לו לראות את מגוון האפשרויות העומדות בפניו, ואת ההשלכות והמחירים השונים של כל בחירה ובחירה.

העמדה הזאת של המטפל, שמה אותו מול המטופל כאובייקט להזדהות. כשאנחנו מזדהים עם דמות שנתפסת בעיננו חיובית וחכמה, אנחנו נוטים להתקרב יותר אל עולמה, לנסות לדעת יותר על חייה, יש בנו סקרנות טבעית להיבטים רבים בעולמה. במקביל דעתה חשובה לנו, והנטייה שלנו תהיה לקבל ממנה אישור על בחירותינו ואף לשמוע את דעתה האישית סביב סוגיות שונות שאיתן אנחנו מתמודדים בחיינו. שתי הנטיות הללו, כשהן באות לידי ביטוי בתוך המערכת הטיפולית הן מאתגרות את ההסכם המונח בבסיס מערכת היחסים המיוחדת שבין מטפל למטופל.

 

שאלות המטופל

מטופלים עשויים לשאול סוגים שונים של שאלות בזמנים שונים במהלך התהליך. לסוג השאלה ולזמן בתהליך בו היא נשאלה יש משמעות. למשל, שאלות הקשורות לצורת עבודת המטפל, כמו השאלה “באיזה גישות אתה עובד” או “מהי ההכשרה שלך”, “האם אתה נוהג לפנות להדרכה קלינית”, ו”איך אתה יכול לדעת אם הטיפול עובד”, אלו הן שאלות לגיטימיות ואפילו יש להן חשיבות במיוחד כשהן נשאלות בתחילת התהליך. על השאלות מהסוג הזה, המטפל צריך לענות, הן חלק מיצירת המסגרת הטיפולית וכינונה של הברית הטיפולית.

לעומתן, שאלות הקשורות לעולמו האישי של מטפל, כמו “האם אתה נשוי”, “כמה ילדים יש לך”, “אני אוהב לקרוא את המאמרים שלך, האם אתה אוהב לכתוב”, “איפה אתה גר”, ו”בן כמה אתה”, הן שאלות מורכבות יותר, מאחר והן אמנם מבטאות סקרנות אנושית לגיטימית אך מכיוון שהקשר בין מטפל למטופל עוסק בעולמו של מטופל, השאלות הללו מסיטות את המטפל מתפקידו, ומטשטשות את גבולות הגדרת מערכת היחסים.

זה נכון, שמטפלים בגישות מסוימות לא רק שלא יראו בשאלות הללו גורם המפריע לתהליך, אלא אדרבא, מבחינתם התהליך הזה של שיתוף המטפל מחייו האישיים עשוי לתרום למסע המשותף בין מטפל למטופל. אך חשוב להדגיש שבכל מקרה, המטפל צריך להיות בטוח שהשיתוף נעשה לטובת המטופל ומשרת את התהליך ולא להיפך.

מטפלים רבים אחרים בעלי זיקות קליניות קלאסיות, ימנעו ככל הניתן מלחלוק עם המטופל את מידע וחוויות מעולמם האישי, הם לא יענו על שאלות אלו אלא ינסו להחזיר את השאלה למטופל על מנת לבדוק מה עומד מאחורי שאלתו, וכיצד אפשר ללמוד מזה על המטופל ועל הדרכים שישרתו את התהליך.

כמו בחלקים אחרים, גם בשאלות המטופל כדאי לחפש את שבילי האמצע. ולצד האמירה המתחייבת כי כל מקרה לגופו, ניתן לתת קווים באופן כללי. תחילה נצטרך לעשות אבחנה בין שאלות שנשאלות בתחילת התהליך לשלבים המתקדמים יותר. ישנן שאלות שכשנשאלות בתחילת התהליך עשויות לתרום להתגייסותו של המטופל לטיפול. למשל, מטופל ששואל את המטפל אם הוא נשוי, כי חשוב לו לעבור תהליך זוגי או אישי אצל מטפל נשוי, מאחר שאדם נשוי מבחינתו יוכל להבין אותו טוב יותר. אותה שאלה בשלב מאוחר יותר, תעורר אצל המטפל שאלה: מה עומד מאחורי שאלתו של המטופל. וכמובן, בכל מקרה ישקול המטפל כיצד להגיב לשאלה הזאת באופן שלדעתו ישרת טוב יותר את המטופל והתהליך.

באותה מידה, שאלות של המטופל הקשורות לחשיפת המטפל מעולמו האישי שמחוץ להקשר הטיפולי הישיר, כמו למשל השאלה “לאן אתה אוהב לצאת בחופשות שלך”, אלו הן שאלות שבדרך כלל מטפלים המבינים שכל מה שנאמר ובא לידי ביטוי בשיח הטיפולי הוא משמעותי להבנת עולמו של מטופל, לא יענו עליהן כל כך מהר, אלא ינסו לבחון את פשרה ומשמעותה של השאלה מנקודת מבטו של המטופל. ההבנה היא שאנחנו נמצאים במעבדה אנושית החוקרת את מה שעולה ואינה מתייחסת למפגש הזה כמפגש חברי שבו מחליפים דעות וחוויות משותפות, וכל מה שחורג מכך, בין מצד המטופל ובין מצד המטפל הוא חומר קליני שיש לתת עליו את הדעת במסגרת הטיפול (בכל מה שקשור למה שהמטופל מעלה) או במסגרת ההדרכה (בכל מה שקשור למה שהמטפל חושף וחורג מהמסגרת הטיפולית).

 

בקשת עצות ותשובות

אנשים רבים רואים במטפלים גורמים המסוגלים לכוון אותם בתחומים שונים הקשורים להיבטים רבים של החיים, גם להיבטים שאינם לתחום הטיפול הנפשי או הזוגי. ההיגיון לבקש עצה בכל נושא שהוא מאדם שנתפס בעיננו מיושב וחכם, מובן. גם ההיגיון הפשוט לענות ולהציע עזרה ועצה טובה לכל אדם ששואל מאיתנו עצה, הוא אנושי ביותר ומובן. זאת הסיבה שמטופלים רבים מבקשים שהמטפל ייעץ להם בנושאים שונים שאינם קשורים לטיפול, וזאת גם הסיבה שלא מעט מטפלים במיוחד בתחילת דרכם מתפתים להגיש עזרה כזאת, למרות שהיא חורגת מתפקידו של המטפל.

המטפל אינו דמות הנותנת עצות למטופליו. יחסי האמון בין מטופל למטפל מושתתים על כך שהמסגרת הזאת היא מסגרת מיוחדת שבה המטופל מבקש את עזרתו של המטפל בחקר נפשו פנימה, ולא בהמרת דמותו לדמות הרב, עורך הדין, הרופא, או מכונאי הרכב. מטפלים אינם מחליפים את מטופליהם, ולכן הם אינם בוחרים בחירות במקומם. הם גם לא מחליפים את חבריהם ולכן אינם מקיימים שיחות חבריות המספקות את שני הצדדים אלא עוסקים בשיח טיפולי רציני המשרת את עולמם של מטופליהם. הם גם לא נכנסים תחת דמויות אחרות כמו דמות הרב, ולכן הם לא מייעצים למטופליהם ממקום תורני או הלכתי אלא שולחים את השואל לשאול את רבותיו.

הסיבות ששאלות אלו נשאלות על ידי המטופל מגוונות. אבל בכל מקרה, התשובות לשאלות הללו אמנם עשויות לספק את המטופל לטווח הקצר ואת החלק המודע המקבל בחיוב את העובדה ששאלתי שאלה והמטפל ענה לי. אבל לטווח הארוך יותר, מתן עצה ומענה הקשורים לתחומים אחרים פוגעים באמון ובקשר הטיפולי.

חשוב לזכור שמטפלים אינם יכולים לקבל אחריות על תוצאות בחירותיהם של אחרים. העבודה הטיפולית מכוונת לכך שהמטופל יבחר את בחירותיו ויקבל אחריות על בחירות אלו. כל פעם שהמטפל מכוון ובוחר במקום המטופל, אחריות הבחירה תוטל על המטפל. במקום שהמטופל ילמד לבחור ולוותר על חלופות, ולהתמודד עם תוצאות בחירותיו, הוא ימשיך להפיל את האחריות להצלחותיו ולכישלונותיו על המטפל, מה שכמובן גורם לכשל ופגיעה בתהליך.

האתגר באי מתן מענה ועצה, אלא בהחזרת האחריות למטופל, הוא מצד שני הצדדים. מצד המטפל – במיוחד בתחילת דרכו, כאשר הוא מונע מלהצליח לעזור לאנשים אין זה פשוט כלל להכיל את סערת וקושי ההתלבטות, התהייה ומצוקת האי וודאות של המטופל, בזמן שהמטפל סמוך ובטוח שאם המטופל יבחר בדרך מסוימת זה יהיה נכון לו יותר. אבל הוא מבין, שתפקידו הוא לעזור למטופל לבחון בעצמו את האפשרויות, לבחור ולקבל אחריות על בחירה ותוצאותיה, ולכן הוא אמור לשלוט על “רפלקס התיקון” – אותו רפלקס שבא כתגובה אוטומטית לכל מה שנראה בעייתי ומבקש לפתור אותו ולהרגיע את המצב. אצל מטפלים, הרפלקס הזה עשוי להיות מפותח והוא אחר בין היתר לבחירה שלהם לעסוק בטיפול, אך באותה מידה הוא אחראי לכישלונם כשהוא אינו מווסת ונשלט לטובת המטופל.

מהצד השני האתגר הוא מצד המטופל שאמור להכיל מצב שבו הוא מבקש תשובה מהמטפל על מנת להרגיע את חוסר הוודאות, אך המטפל במקום להשיב לו, מחזיר את השאלה חזרה אליו ומדגיש את אחריותו שלו למצבו. החוויה עלולה להיות קשה ומשקל כובד האחריות המגולגלת מצד המטפל לפתחו של מטופל לא מבוטל, במיוחד אם הדברים נוגעים לשאלות סביב סוגיות משמעותיות. התגובה המודעת של המטופל עלולה להיות תגובה שלילית כלפי המטפל ודרכו (שזה היבט נוסף של התמודדויות המטפל), אך כשהקשר הטיפולי טוב ומתחזק, ושהתהליך נעשה בצורה מקצועית הלוקחת בחשבון רבדים שונים של העבודה הנפשית והזוגית, החוויה העמוקה יותר של המטופל, זאת שתשפיע ותניע אותו לאחר התגובה הראשונית, היא חוויה של אמון והתייחסות בוגרת שמעניק המטפל למטופל, ובכך גורם לו להעלאת תחושת הביטחון בתהליך ובעצמו. אלו הם התנאים הבסיסיים להמשכיותו של התהליך המכוון בסופו של דבר לשינוי מהותי, עמוק ולא קוסמטי.

 

לסיכום:

1. מטופלים רשאים לשאול שאלות מכל סוג שהוא בתוך המסגרת הטיפולית, אך חשוב שיידעו כי שאלותיהם משמשות חומר קליני המכוון את המטפל לטובת התהליך ולכן תגובת המטפל לשאלותיהם תהיה נגזרת של חשיבתו על מה שמשרת או לא משרת את התהליך.
2. שאלות על דמותו של המטפל והכשרתו, כאשר הן נשאלות בתחילת התהליך אמורות לקבל מענה שייתן מספיק מידע שיאפשר למטופל להתגייס לתהליך.
3. השיח הטיפולי הוא לא שיח של מתן עצות, אלא שיח חוקר המכוון את המטופל לפתוח אפשרויות, לבחון חלופות, ובסופו של דבר לבחור ולקבל אחריות על בחירותיו. לכן בקשת עצה ותשובה מהמטפל על מה המטופל צריך לבחור, תיענה בדרך כלל בהחזרת האחריות למטופל, תוך כדי עזרת המטפל בבדיקת האפשרויות והחלופות.

 

פרק 12 – האם טיפול יכול להזיק?

מטבע הדברים העוסקים במקצועות הנפש מרבים לדבר בשבחן של שיחות הנפש המתנהלות בין מטפלים למטופלים, כך גם העוסקים בטיפול הזוגי עשויים להמליץ רבות על המסגרת הטיפולית הזוגית כמי שמסוגלת להניע תהליכי תיקון וצמיחה. מה שפחות מפורסם היא העובדה שטיפולים נפשיים יכולים גם להזיק ולא רק שלא להועיל, והבעיה הגדולה שלא תמיד המטופל יכול לדעת זאת, ובחלק גדול מהמקרים הדרך היחידה שעומדת לרשותו היא לעצור את הטיפול או להחליף מטפל.

טיפול נפשי, בוודאי זה החוקר את עולמה של נפש ומבקש לחשוף עוד ועוד מאותו קרחון השוקע במעמקי הנפש, כרוך בתהליך מורכב המעוגן ביחסי מטפל-מטופל. במערכת יחסים זו ישנם “יחסי העברה” – המטופל משליך תכנים מעולמו הפנימי על המטפל, מכיוון שדמותו של המטפל והקשר איתה מעוררים אצל המטופל זיכרונות רגשיים עמוקים מיחסים עם דמויות משמעותיות בחייו.

ישנם גם יחסי “העברה נגדית” שבהם מושלכים חלקים מעולמו של המטפל למטופל, ובהחלט הזירה היא זירה רגישה  שהעסיקה ומעסיקה רבות את העוסקים בשדה הטיפולי.

בתוך זירת “העברות” הזאת, עשויים להתעורר רגשות שליליים כמו אכזבה, תסכול, כעס ועוד רגשות קשים ותחושות של המטופל שהמטפל לא רואה אותו מספיק, או אינו מבין אותו כמו שהוא היה רוצה שיובן. הרגשות הללו הם חלק מתהליך טיפול, וכשהם עולים מול מטפל שיודע להתמקם מולם נכון, הם עשויים לעזור בתהליך של תיקון ולקדם צמיחה והתפתחות של המטופל.

 

טיפול נפשי בשירות ההימנעות

אמנם כשם שלא כל רגש שלילי העולה בטיפול כלפי המטפל הוא רגש המורה על כשל בתהליך, ואדרבא, כאמור, לעתים קרובות רגשות שליליים הם חלק מתהליך התיקון והצמיחה. כך גם לא כל רגש חיובי שעולה אצל המטופל כלפי הטיפול הינו סימן לתהליך מתקדם ומועיל. לעתים רגשות חיוביים של המטופל כלפי הטיפול והמטפל, כמו גם שיתוף הפעולה שלו בתהליך, הינם סימנים המורים על פעולה הפוכה. המטופל משתמש בטיפול על מנת להימנע מהתמודדות אמיצה יותר עם המציאות.

ניתן לדוגמה את המטופל “המתענג” על חיטוט נפשי ופתיחת פצעי העבר. לעתים ההתמסרות הזאת משרתת דווקא את ההתחמקות מלהתמודד עם הצורך לבחור את בחירותינו בהווה ולקבל עליהם אחריות. מטפלים הדוגלים בפתיחת העבר ורואים בעיסוק בו את מהות הטיפול או לפחות חלק חשוב בו, עלולים לשתף פעולה עם דרישתו של המטופל, “ולעזור לו” לעבוד על פצעי העבר שהגלידו מבלי שיבחינו בכך שעצם התהליך הטיפולי משרת את הימנעותו של המטופל לקבל החלטות חיוניות הקשורות לחיי היום יום שלו בהווה.

מצב דומה יכול לשרת מטופלת בטיפול הזוגי שמבקשת באופנים שונים להתמקד ביחסיה עם הוריה, בילדותה או בחקירה עמוקה יותר של תכונותיה הנפשיות, ובכך להימנע משאלת בחירתה ומחויבותה לנישואיה. מטפל זוגי שעובד עם תכנים רחבים ועמוקים יותר, עלול גם כאן לפספס את העובדה ש”הטיפול העמוק” משרת את הימנעותו של אחד מבני הזוג או את שניהם מלקבל אחריות על חייהם בהווה, ובכך להמשיך מסלול חיים שלעתים גורר אחריו סבל רב לבני הזוג ולילדיהם.

אחת הבעיות הגדולות במצבים הללו, היא התקווה שאט אט נגוזה. האדם שנמצא בתהליך טיפולי שמשרת את תחזוק הבעיות, עשוי בשלב מסוים לעצור את התהליך עם מסקנה גרועה שאי אפשר באמת לשנות ולהשתנות, כי הנה הוא היה בטיפול, הוא בירר דברים, הבין כמה תובנות חשובות, אבל חייו נשארו כמו שהם, שום דבר מעשי לא השתנה. ישנם אנשים וזוגות, שניתן לשער שאילו היו מקבלים סירוב לטיפול מעמיק בתקופה מסוימת בחייהם שבה הם לא היו בשלים לעבודה טיפולית, יתכן שבשלב מאוחר יותר יכלו לעבור תהליך שהיה עוזר להם לעלות על מסלול יציב ומאוזן יותר. עליהם אפשר לומר כי הטיפול לא רק שלא הועיל להם אלא גם הזיק.

ישנם מצבים נוספים שבהם טיפול יכול לגרום לנזק הגם שנעשה באמצעות מטפל מקצועי. מצבים אלו קשורים לאבחון שגוי של מטפל, או בהתעקשות לעבוד על פי תיאוריה מבלי להתייחס ברצינות מספקת לתגובותיו של המטופל. כאשר מטפל עובד עם אדם על קשייו החברתיים, או עם בני זוג בטיפול הזוגי, ואינו מבחין בכך שהמטופל או המטופלת סובלים מדיכאון לאחר לידה הוא עלול לגרום לדרדור והחמרה במצבם הנפשי עד כדי סיכון. לכן חשוב מאוד שמטופלים יעלו בפני המטפל את מצבם המדרדר, ואמנם טיפול כרוך גם בתקופות שבהן החוויה היא של קושי גדול יותר – במיוחד בתחילת תהליך, אך חשוב לראות שהמטפל קשוב לכך ומתייחס לדיווח ברצינות. בכל מקרה, כשזה נמשך יש להעלות שוב את הדברים ובמקרה הצורך להיוועץ עם איש מקצוע נוסף.

 

מטפלים הגורמים נזק

כל החלקים הנזכרים עד כה כבעלי פוטנציאל לנזק בעקבות הטיפול, התייחסו למטפלים שהינם אנשי מקצוע אחראיים בדרך כלל, ששגו ופספסו חלקים חשובים שבסופו של דבר הביאו לנזק. אך כמובן קשה להתעלם מכך שטיפול יכול להזיק אם המטפלים בעצמם מתנהגים בחוסר מקצועיות וממקום אישי בעייתי.

חשוב לדעת שהרבה מטפלים אישיים וזוגיים הגיעו לעסוק בתחום לאחר שחוו בעצמם חוויות ומצוקות נפשיות וזוגיות, ומתוך הנגיעה האישית שלהם במצוקה הנפשית הם החליטו לעזור לאחרים. רבים מהם לומדים במוסדות הכשרה מקצועיים ואחראיים המלמדים לעשות שימוש יעיל בהתנסות האישית של הלומד. חלק מזה קשור לליווי הדרכתי צמוד לתלמיד, חלק אחר קשור לטיפול האישי שהמטפל עובר בעצמו. אבל עדיין הרבה אנשים עוסקים בתחום ואינם מצליחים להתמודד עם המצוקות האישיות שלהם, מסיבות שונות – או שלא היתה מהם דרישה לעבודה אישית במוסד ההכשרה, או שהם ידעו לבצע את מטלות ההכשרה מבלי לעשות עבודה כנה עם עצמם – בכל מקרה, מטפלים אלו לא יצליחו להפריד בין עולמם ומצוקתם האישית לבין התהליך המקצועי מול הזולת, המטופל יחווה אותם כמעורבבים ומערבים אותו באופן מוגזם בחולשותיהם ובמצוקותיהם, וזה מקום שנכון לשקול לעצור את התהליך – כדאי בייעוץ קודם עם גורם מקצועי נוסף.

כמובן שבתוך זה נמצא סוג נוסף של מטפלים שעליהם כתבנו בעבר אשר חורגים מכללי האתיקה, ומהכללים הבסיסיים עליהם הם מחויבים כחלק מעבודתם המקצועית. כמוהם יהיו מטפלים שמנצלים את כוח השפעתם מול חולשת המטופל ומפעילים עליו מניפולציות פסולות. או אחרים שמפתחים מעורבות יתר בחיי מטופליהם, תומכים בהם באופן מוגזם, ומפתחים בהם תכונות של הערצה ותלות הולכת וגוברת בהם. כל אלו עשויים לפגוע במטופל, להפגיש אותו לעתים עם חוויות עבר קשות, ולמנוע את התפתחותו וצמיחתו האישית והזוגית.

 

לסיכום

1. טיפול נפשי כרוך לעתים קרובות ברגשות שליליים כלפי הטיפול והמטפל ואף בהחרפה זמנית של המצוקה.
2. בכל מקרה יש להעלות את הרגשות השליליים בטיפול, ולוודא שישנה התייחסות רצינית לחוויה.
3. כאשר ישנה התדרדרות במצב הרוח, ועולות מחשבות סיכון, יש לשתף בהקדם את המטפל, ולוודא שניתן לכך מענה שעוצר את ההתדרדרות.
4. חשוב לוודא עד כמה שניתן שהטיפול נכון, מועיל, ואינו משרת את דחיית ההתמודדות ההכרחית עם המציאות היומיומית.
5. כאשר ישנה הרגשה שהמטפל מערב מידיי את עולמו האישי, חורג מכללי האתיקה, או מתנהג באופן החורג מגבולות הטיפול, יש להעלות את הדברים מולו, ובעת הצורך לשקול להיוועץ עם גורם מקצועי נוסף.

 

 

פרק 13 – מטפל המקיים אורח חיים שונה

הנה קטע משיחה שניהלתי עם אישה שהפניתי אותה לאיש מקצוע בעל הכשרה רחבה וניסיון רב לאחר שביקשה שאעזור לה להחזיר את הנישואין שלהם למקום יציב יותר.

היא: בן כמה הוא?

אני: 45

היא: יש לו זקן?

אני: הממ כן, למה?

היא: ארוך או צמוד כזה?

אני: את יכולה להסביר לי מה הסיבה שחשוב לך אורך הזקן שלו?

היא: כי אתה יודע.. אם הוא לא בסגנון שלנו הוא לא יבין אותנו.

שתיקה קצרה בשיחה, וקול גבר נשמע מעבר לקוו.

הוא: שלום לך.

אני: שלום וברכה.

הוא: אני דווקא חושב שלא כדאי מישהו ממש קרוב, שיהיה שומר תורה ומצוות אבל לא בסגנון שלנו.

אני: כי?

הוא: כי אני צריך מישהו משוחרר, לא נעול, מבין רחב יותר.

האישה ברקע – נכנסת שוב לשיחה.

היא: אז אם לא בסגנון שלנו, אז שיהיה כבר חילוני.

הוא: איך את בכלל חושבת על זה? מה הקשר חילוני? חילוני יעזור לך? יבין אותך? אולי באמת זה מה שאת רוצה…

היא: אני לא מבינה, הוא איש מקצוע.

הוא: איש מקצוע, איש מקצוע, אבל או כמונו או מישהו שבכלל לא מבין אותנו? אין באמצע?

וזאת אחת השיחות שמעלה שאלות שיש לא מעט שמתחבטים בהן: האם חשוב שאדם דתי יפנה לאיש מקצוע דתי? באותה מידה, האם חשוב שאדם שאינו שומר תורה ומצוות יפנה דווקא למי שמנהל אורח חיים שאינו דתי? האם יש ערך לפנות לאיש מקצוע שהוא קרוב יותר לזרם הדתי או החרדי שאליו אני משתייך – כי אז הוא יבין את הניואנסים שאנחנו מביאים איתנו, או שאולי שיקולים אחרים צריכים לתפוס מקום גבוה יותר בסולם השיקולים שלנו בפנייה לטיפול פרטני או זוגי?

נראה שעל מנת לתת כיוון מחשבה בעניין, יש להתייחס לשני מרכיבים חשובים בטיפול הנפשי, שמשליכים את אדוותיהם על השאלות הללו, המרכיב האחד הוא עיקרון הניטרליות, והמרכיב השני הוא מושג הקשר הטיפולי.

 

עיקרון הניטרליות

כשמדברים על טיפול נפשי בחשיבה הפסיכואנליטית מדברים על “להכיר את נפש המטופל”. אפשר לחשוב כי ככל שאנחנו קרובים יותר למטופל, וככל שיש לנו יותר היכרות מוקדמת איתו, נוכל להכיר את נפשו יותר. החשיבה הזאת הגיונית מאוד, אך למען האמת רחוקה מלעמוד במבחן המציאות. המציאות הקלינית מוכיחה כי הדרך להבנה גדולה יותר של נפש המטופל, עוברת דרך תכונה בסיסית ומרכזית בתהליך הטיפולי: סקרנות.

ככל שאנחנו סקרנים יותר, ומתוך הסקרנות הזאת חוקרים יחד עם המטופל את עולמו, כך אנחנו רואים אותו כסובייקט בתוך הקשר חברתי רחב יותר, ולא מתמקדים רק במה שמוכר וידוע – לו, לסביבתו, ולנו.

הסקרנות או התשוקה לדעת – לגלות את הצפון והמעורפל, היא הכוח המניע את החקירה והלמידה, וככל שאנחנו “רחוקים מהמטופל” או “לא יודעים עליו” כך אנחנו יכולים להיות סקרניים יותר אודות עולמו הפנימי, ובאמצעות הסקרנות הזאת אנחנו מגלים יותר ויותר על העולם המיוחד והשונה – בכל מקרה – מעולמנו הפנימי.

אחד משלושת העקרונות של הפסיכואנליזה הקלאסית המאפשר את תהליך החקירה הזה, הוא עיקרון הניטרליות. שני העקרונות הנוספים, הם: אנונימיות והינזרות. אנונימיות מתייחסת לחשיפת מידע של המטפל על עצמו, והינזרות מתייחסת להימנעותו של המטפל מסיפוק צרכיו הדחפיים של המטופל. משמעותה של הניטרליות היא היכולת של המטפל להאזין למטופל מבלי שיהיה מושפע על ידי ערכיו ותפיסותיו האישיים. בעמדה הזאת, המטפל אינו מייעץ עצות, הוא לא מעדיף תכנים מסוימים על פני תכנים אחרים, ובאופן הזה מטופל מדבר בחופשיות, בלי חשש מביקורת או הטיה כתוצאה מעולמו האישי של המטפל.

על פי עיקרון הניטרליות המטפל מקשיב הקשבה טיפולית באופן פתוח ומשוחרר, הוא אינו כבול באג’נדה אישית ואינו מכוון את המטופל על פי העדפותיו של המטפל. זאת עמדה סקרנית, בוחנת, חוקרת את נקודת מבטו של המטופל, מנסה להבין את השקפת עולמו ואת הקשיים והקונפליקטים מתוך מסגרת ההתייחסות של המטופל.

מכאן שעל פי עיקרון הניטרליות העובדה שהמטפל והמטופל מחזיקים בהשקפות עולם שונות ואולי אף זרות האחד לשני, לא רק שאינה מפריעה לתהליך אלא אף מהווה גורם המעמיק את סקרנותו של המטפל ללמידת עולמו של מטופל, סקרנות של עמדת “איני יודע” הכל כך הכרחית לתהליך טיפולי, עמדה שהמטפל אינו משלים חלקים מתוך הגיונו ועולמו הפנימי, אלא מברר – את אשר הוא אינו משער ומניח – אצל בעל הדברים, הלא הוא המטופל בכבודו ובעצמו, הוא ודעותיו, הוא ורגשותיו, הוא ותפיסת עולמו ואורח חייו באשר הם, וכל זאת מתוך כבוד גדול – לא בגלל מה שהמטופל מייצג, אלא למרות מה שהוא מייצג.

אמנם כאשר אנחנו באים לפסוק בעניין “הלכה מעשית”, יש להביא בחשבון שתי הסתייגויות. האחת נוגעת לעצם קבלת העיקרון כניתן ליישום בפסיכותרפיה – יש היוצאים כנגד ההיתכנות ליישום העיקרון כפי שהוצג כאן מסיבות שונות. וההסתייגות השניה נוגעת לשאלה “מי הוא המטפל” – האם אכן המטפל שאליו אנחנו רוצים לפנות הוא אכן אדם העונה להגדרות הללו של מקצועיות תחת עיקרון הניטרליות, או שהוא איש מקצוע שאינו רואה בעיקרון זה את אחד מאבני הבסיס של עבודתו הנפשית? האם המטפל שכן מצהיר שהוא פועל על פי חוק הניטרליות, גם מוודא שהוא אכן עושה זאת – באמצעות טיפול אישי והדרכה המתייחסת לעולמו של המטפל, או שהמטפל הזה “סומך על עצמו” שהוא אינו מערב את עולמו, ואינו חושב כי העבודה האישית הזאת אינה יכולה להיות נטולת בקרה חיצונית? התשובות לשאלות הללו חשובות מאוד, כי המחשבה שלשונות בעולמות המטופל והמטפל עשויה להיות יתרון טיפולי, מבוססת על עיקרון הניטרליות, אך כאשר עיקרון זה מתערער, אנחנו נרצה שהמטופל והמטפל יהיו קרובים יותר בעולמם האישי, על מנת שתהיה הבנה טובה יותר לעולמו של מטופל.

בנקודה זו, ניתן לפתוח שאלה נוספת אודות מידת הקרבה הרצויה, האם נקדש את הזהות בהשקפת העולם על כל היבטיה או שנבקש קווים של דימיון. במילים אחרות: אם אנחנו מנטרלים את חוק הניטרליות, האם נכון יותר לפנות לאיש מקצוע מתוך אותה קהילה ואולי גם מתוך אותה קבוצה בקהילה, או שנבקש דמיון כללי. למשל, אם אני יהודי שומר תורה ומצוות אדרוש יהודי שומר תורה ומצוות ובלי קשר לתת התרבות שלו? על פניו נראה שמהסיבות שהסתייגנו מחוק הניטרליות, נעדיף את הדומה יותר מהזהה, מאחר והדומה מצד אחד יכיר את עולמו של המטופל ואף יהיה קרוב יותר להבינו, מצד שני הוא “פחות יודע” מהזהה, ומהמקום הזה הוא יהיה יותר סקרן להכיר את נקודת מבטו האישית של המטופל מבלי להשלים חלקים מתוך עולמו “היודע והמכיר”. אמנם, גם בנקודה זו, חשוב מאוד לא להסיק מסקנות אלא לאחר שנעסוק במרכיב “הקשר הטיפולי”.

 

הקשר הטיפולי

אחד הממצאים העקביים יותר במחקרים העוסקים בפסיכותרפיה, הוא הממצא שאיכות הקשר הטיפולי מנבאת בכל סוג טיפול את תוצאות הטיפול. זהו מרכיב חשוב מאוד – יש שיאמרו שהוא גורם מרפא בפני עצמו, יש שיאמרו שהוא חלק מהריפוי והוא מאפשר את העבודה הטיפולית על מנת ליצור שינוי, כך או כך, יש מאפיינים, הגדרות והתייחסויות כאלו ואחרות לברית הטיפולית, אבל במאות מחקרים נמצא באופן ברור שזהו מרכיב המנבא את תוצאות הטיפול.

מבלי להיכנס להתייחסויות ולסוגיות השונות הקשורות לברית הטיפולית, אפשר לומר באופן כללי שהקשר הטיפולי מצריך מצע של פתיחות ואמון בין מטפל למטופל, ואמונה בתהליך כבעל פוטנציאל לחולל את השינוי הנדרש. בעצם, שני מטופלים בעלי מוטיבציה ומרכיבים בסיסיים טובים לחולל שינוי, עשויים להיפגש עם מטפל מקצועי ביותר, כשאנחנו בתחילת הטיפול נוכל לשער כי סיכוייו של האחד טובים יותר לחולל שינוי מהאחר – לא בגלל הפער המוטיבציוני לשינוי, אלא מאחר שלאחד קשה יותר לפתח ברית טיפולית עם המטפל, הוא מתקשה ליצור איתו יחסי אמון ופתיחות, ואילו אצל האחר נמצאו פחות הסתייגויות והתנגדויות לבסס קשר הטיפולי.

האם שונות בהשקפת עולם יכולה לחבל בקשר הטיפולי מצד המטופל? בהחלט שכן. מטופל שרואה את המטפל שמולו כמי שמתכוון להסיתו מדרכו, כמי שמחכה לרגע הנכון על מנת להשפיע עליו לשמור או לא לשמור על אורח חייו, כמו גם מטופל שבטוח שאין סיכוי שהמטפל הזה מסוגל להבין את עולמו –  בוודאי אלו יתקשו להתחבר למצע של אמון ופתיחות מול המטפל. חשוב לומר, שמטפלים מקצועיים יודעים בדרך כלל להתמודד עם הקשיים הללו מצד המטופל, הן מצד הבנתם את המטופל והן בהיבט השראת הביטחון שאין כוונתם להשפיע מעולמם על עולמו של מטופל, ושהתהליך לא רק שאינו מכוון לכך, הוא מנוגד לרעיון ההשפעה על המטופל מתוך עולמו האישי של המטפל. אך אי אפשר לומר שבכל מקרה זה עובד, ואנחנו לא יכולים להתעלם מכך שבשורה התחתונה זהו מרכיב שעשוי להקשות ולעתים למנוע את האפשרות לתהליך משותף.

נקודת מבט נוספת העולה מכאן קשורה לטיפול בילדים או נערים להורים עם אורח חיים מסוים. יתכן שאם אנחנו נתמודד עם הילד עצמו נוכל לחבר אותו למטפל או למטפלת שאינם מנהלים אורח חיים כמוהו, אך איננו יכולים להתעלם מהחשדנות הרבה לעתים מצד הורי הילד כלפי איש המקצוע, חשדנות שתשודר לילד ותקשה על התהליך, ולא פעם אף תמנע את שיתוף הפעולה ההכרחי של ההורים.

בהתייחסות למרכיב הקשר הטיפולי, יש לומר בתשובה לשאלותינו, כי הגם שמהותית יהיה ניתן ולעתים אף מומלץ לפנות לאיש מקצוע מסוים למרות שאינו מנהל אורח חיים דומה לשלנו, לעמדה האישית של המטופל או של מי שפורס עליו חסות רגשית או חינוכית – הורים ביולוגיים, הורים מאמצים, רב הקשור ומדריך את תלמידו וכדו’, יש ערך רב ומשמעותי להצלחת הטיפול.

 

לסיכום

1. אנשי מקצוע בעלי הכשרה רחבה המלווים בהדרכה אישית המבוססת על ניטרליות המטפל מסוגלים בדרך כלל להיות שותפים בתהליך טיפולי מקצועי ויעיל גם אם מטופלים בעלי אורח חיים שונה.
2. כאשר מדובר באיש מקצוע שלמד גישה מסוימת ומצומצמת, יש לשאול אותו על גישתו ולבחון האם אמון הוא על עיקרון הניטרליות, במידה המספקת את המטופל, והאם הוא במסלול הדרכה מקצועית.
3. בכל מקרה, יש להאזין לרחשי ליבו של המטופל בעצמו, ולא “לדחוף” אותו לתהליך מקצועי טוב ככל שיהיה, אם נעשה באמצעות אדם שהמטופל אינו סומך על נקיותו המקצועית או שאינו סומך על היכולת של המטפל להבין את עולמו.
4. חשוב לעשות אבחנה בין טיפול פסיכותרפויטי באמצעות שיחות – שבכך עסק פרק זה, לבין פניה לרופא פסיכיאטר לצורך אבחון וקבלת טיפול תרופתי.
5. בכל מקרה של ספק שמתעורר אצל אדם תורני ונוגע להשפעה כזאת או אחרת על השקפת עולם, יש לשאול רב המכיר את המטופל ואת עולם הטיפול.

 

פרק 14 – יחסים מקבילים בטיפול

מערכת היחסים המתפתחת בטיפול אינה שוויונית מבחינת יחסי הכוחות שבה. זוהי מערכת יחסים שנוצרים בה יחסי אמון שבו המטופל בוטח בידיעותיו, סמכותו ומומחיותו של המטפל, ומשכך, מטופלים נעשים פגיעים מאוד ומטפלים מחויבים לרגישות גדולה אודות פוטנציאל ההשפעות המזיקות שעלולות להתרחש באם המטפל יתנהל באופן שחורג מתפקידו. לחריגות אלו שיידונו במאמר זה קוראים “יחסים מקבילים”. מהם יחסים מקבילים? עד כמה הם מזיקים? ואיך אנו אמורים לזהות שמערכת היחסים הטיפולית נגועה ביחסים מקבילים? על כך בפרק הבא.

הכל מתחיל ממה שמגדיר מערכות יחסים. אנחנו מתנהלים מול חברים במערכות יחסים חברתיות, אלו הן מערכות יחסים בעלות מידה מסוימת של תלות הדדית שבה כל אחד מהמעורבים משפיע ומושפע. מידת התלות משתנה בהתאם להגדרת היחסים על ידי שני הצדדים ומהציפיות המתלוות מתוך ההגדרה הזאת – למשל מערכת יחסים זוגית שונה במידת התלות ובציפיות של חברי המערכת ממערכת יחסים שהיא בין שני ידידים.

כשאנחנו נמצאים בתוך מערכת יחסים המוגדרת בצורה מסוימת, למשל, מערכת יחסים בין רב לתלמיד, אך אחד משני הצדדים מתנהג בה על פי קודים ממערכת יחסים אחרת – לדוגמה מערכת יחסים חברית, נוצרת צרימה ורגשות שליליים שונים ומגוונים עלולים ללוות את מערכת היחסים עד כדי הפסקתה, לעתים קרובות תוך כדי פגיעה וכעסים לא מבוטלים.

למערכת יחסים טיפולית יש כללים והגדרות שמבדילים אותה מכל מערכת יחסים אחרת. בתוך המסגרת הטיפולית המטפל פועל תחת תפקיד של מטפל, והמטופל נכנס למערכת הזאת כמי שמבקש מהמטפל לפעול מתוך אותו תפקיד. ביודעו שכך יהיה, הוא מפקיד לפניו את סגור ליבו וסודות חייו, מתוך הבנה שיש בין המטופל למטפל בתפקידו – יחסי נאמנות.

ככל שהטיפול מתקדם, המטופל חושף את רגשותיו ומחשבותיו העמוקים יותר, ובתנועה המעמיקה הזאת מתגברת גם מידת הפגיעות של המטופל וגוברת הרגישות שלו לניצול לרעה את האמון שהוא נותן. לא פעם, התלות שהוא מפתח כלפי המטפל והטיפול לא מאפשרת לו לחוות באופן מלא את חווית הניצול או שאינה מאפשרת לו לעצור את הגורמים לחוויה הקשה הזאת.

מתי עלול המטופל לחוות חוויה של ניצול ופגיעה באמון שנתן במטפל? התשובה מורכבת. מצד אחד אנחנו יכולים לומר שכל פעם שהמטפל לוקח על עצמו תפקיד נוסף מול המטופל – לפני הטיפול, במהלכו ולאחר שהוא הסתיים, זוהי מערכת יחסים מקבילה. באחד הסקרים הגדולים על יחסים מקבילים שנעשה בקרב כמה אלפי מטפלים בבריאות הנפש, דורגו כמה התנהגויות שלעולם אינן אתיות: התנהגות שקשורה לסיפוק פיזי נמצאה אסורה באופן גורף לפני ואחרי הטיפול, אך גם הזמנת מטופל למסיבה או אירוח חברתי, וטיפול פסיכולוגי בעובד שלך, דורגו גבוה מאוד כהתנהגויות חורגות מהגבול ולא אתיות.

מצד שני, ישנן התנהגויות שנמצאו כמצבים שאי אפשר לומר עליהם שהם לעולם לא אתיים, כמו למשל, הענות להזמנת מטופל להשתתף באירוע מיוחד שהוא מפיק, או קבלת מתנה בשווי קטן ביותר (פחות מ-10$). ומה קורה כאשר לאיש המקצוע יש תפקידים אחרים כמו למשל, שהוא מטפל באותו בית הספר שבו לומד הבן של המטופל או המטופלת – מה שעלול למנוע ממנו לפעול בצורה מקצועית לטובת הילד במצבים שבהם עלולה להיות התנגשות? ומה קורה אם המטופל בתוך כדי הטיפול מתקבל לתוכנית לימודים שבה מרצה המטפל? ואיך מתמודדים עם כפילות היחסים בישראל הקטנה שבה כולם מכירים את כולם ומחר נוכל להיפגש עם מי מהמטופלים במסגרות חברתיות כאלה ואחרות או מקשרים מרובים ולעיתים מקבילים בין איש המקצוע למטופליו בתוך הקהילה? ואם נדבר גם על יחסי מדריך (מומחה) ומודרך מתלמד, אנחנו לא יכולים להימנע לחלוטין מהתפתחות יחסי ידידות עם המודרכים שלנו, וגם כאן המודרך עלול להימנע מלחשוף תהליכים פנימיים הנוגעים לעבודתו, ובכך תיפגם יכולתו הבסיסית להיעזר בתהליך ההדרכה ובמדריך עצמו.

אין ספק שכל הסיפור הזה עשוי להיות מורכב, ואמנם בכל מה שקשור ליחסים מקבילים המתבטאים בקשר פיזי, יש איסור מוחלט באופן ברור וגורף, אך ישנם מצבים רבים שהם בעייתיים אך קשים לזיהוי, ומטפלים צריכים לפתח הבנה להשפעת היחסים המקבילים, ומשנה זהירות והפעלת שיקול דעת בכל פעם שהם עומדים מול סיטואציה שכזאת.

היבטים פסיכולוגיים של יחסים מקבילים

ערעור מהות היחסים המקצועיים – כאשר למטפל יש תפקיד נוסף בחיי המטופל, האינטראקציה בין השניים משתנה. המטפל והמטופל אוחזים במערכות ציפיות שונות והאמון ביניהם נחשף לסכנה. נחשוב למשל, על טיפול בעובד – המטפל בתפקידו שם את צרכיו האישיים בצד, ומצופה ממנו להיות רגיש לצרכי המטופל, להבין אותו ולפעול לטובתו. אולם למעסיק בתפקידו יש ציפייה שונה, הוא צריך לשים בראש סדרי העדיפויות את צרכי העבודה וצרכיו האישיים שקשורים בהישגים וכספים, וביחסו לעובד הוא צריך לדרוש עבודה יעילה וכדו’. כשנושא שני התפקידים הללו הוא אחד – המטפל, מופר האופי הייחודי של היחסים הטיפוליים.

חוויה של ניצול – כאשר מתקיימים יחסים לא מקצועיים במקביל לתהליך הטיפולי, שיקול הדעת המקצועי עלול להיות מושפע מהתפקיד הנוסף, ובמקום הזה המטופל עלול לחוש חוויה של ניצול לשם צרכיו של המטפל, למשל, מטופל שחושב כי המטפל מזמין אותו לאירוע על מנת להרחיב את קהל היעד או להגדיל את ההכנסות, או מטפל שיודע שבעוד זמן מה הוא עשוי להצטרך את המטופל שיטפל בעניינו המשפטי או סתם ענייני שכנים וקהילה, וזה כמובן עומד בניגוד גמור לתוצאות המיועדות להשגה בתהליך הטיפולי.

פגיעה באוטונומיה של המטופל – מאחר ובקשר הטיפולי המטופל פורס את עולמו ומפקיד את אמונו בידי המטפל שנמצא מולו בעמדת כוח מעצם היותו האדם שהמטופל זקוק לעזרתו, המטופל עשוי להסכים לדרישות שונות מצד המטפל – כאלו שנאמרו במפורש, או כאלה שהמטופל מבין שאלו הציפיות של המטפל. כמו כן, להשתתף בפעילויות שהמטפל מצפה מהמטופל שיקח חלק בהן, אך ההסכמה הזאת עלולה להיות כתוצאה מהחשש מדחייה רגשית של המטפל, או מהצורך לחוש “מיוחד” ו”מועדף”, או גם מתוך הצורך להיות בעמדת שליטה וכוח. “ההסכמה” הזאת עלולה לצבור תסכול וכעסים. לעתים הפגיעה תורגש לאחר זמן ולא מיידית, ובכל מקרה היא מורידה את האמון במטפל ולעתים גם בטיפול וביכולת של מטפלים בכלל לעזור.

פגיעה באמינות המקצועית – לא פעם המטפל נדרש לתת חוות דעת על המטופל. גם מדריך נדרש לתת חוות דעת על מתמחה מודרך. יחסים מקבילים עלולים לפגוע באמינות של חוות הדעת, הם מעלים שאלות על מקורות האינפורמציה של המטפל או המדריך ועל המניעים לחוות הדעת.

קווים מנחים כלליים

1. יחסים פיזיים – יחסים מקבילים פיזיים אסורים הן בתוך הטיפול והן בסיומו. חשוב לדעת שמטפלים אינם מרפאים ואינם מצילים את המטופל, הם רק מעמידים את עצמם לרשות המטופל על מנת שהוא יפעיל כוחות ריפוי ושיקום מתוכו. מטפלים החוטאים בפריצת גבולות פיזיים מונעים בדרך כלל מתוך “פנטזיית ההצלה” על כל שלל השלכותיה, ומה שנראה בהתחלה כפעולה “להצלת המטופל ולריפויו” עלול להפוך ליחסים מקבילים פוגעניים ומזיקים ביותר.
2. המרת תשלום בשירות – מטפל לא ימיר תשלום על טיפול במתן שירות אחר על ידי המטופל, ואף לא יעשה הנחה כתוצאה מדרישת שירות אחרת.
3. טיפול בקהילה – איש מקצוע העובד בקהילה חשוף להיכרות אישית חיובית או שלילית, כזאת העוברת באופן ישיר או עקיף. אינפורמציה זו עלולה לפגוע באמון של המטופל וביעילות הטיפול, ולכן נכון שאיש המקצוע יפעל מתוך התפקיד הטיפולי מחוץ לקהילה, ובאין ברירה, יוכל לעבוד עם פרטים וזוגות מבני הקהילה שאיתם החיכוך מצומצם, וגם במצבים אלו עליו להיות מודע למורכבות, להיוועץ במסגרת הדרכה ולפעול אך ורק לטובת המטופל.
4. השתתפות באירועים חברתיים – חשוב שהמטפל יימנע במהלך הטיפול מכל מפגש חברתי עם המטופל, ובמידה ואין ברירה חשוב שיימנע ככל הניתן מכל קשר במהלך האירוע. יש מטפלים שמבהירים למטופלים בתחילת הטיפול כי במקרה והם ייפגשו מחוץ לקליניקה, הם לא יתעניינו לשלום, בין היתר כדי לא להסגיר את היותם מטופלים. כאמור, מטפלים אמורים להיות מודעים למורכבויות ולפעול מתוך שיקול דעת וכובד ראש.
5. תהליך טיפולי עם מדריך – כאשר מודרך מקבל הדרכה, הוא אינו יכול להיות גם המטופל של המדריך כאשר הסוגיות הטיפוליות אינן מוגבלות לנושאים הקשורים לדמותו של המודרך כאיש מקצוע, מצב זה נתפס על ידי מרבית החוקרים כלא אתי ופוגע בשני הצדדים.
6. טיפול בסטודנטים במעסיקים ומועסקים– יחסים מקבילים מתקיימים גם כאשר מטפל מעניק טיפול לסטודנטים שלו כל עוד שהם בתהליך ההכשרה (לאחר תהליך ההכשרה יש לשקול בכובד ראש כל מקרה לגופו), וכמו כן, הענקת טיפול למי שמועסק על ידי המטפל או למי שמעסיק אותו נכללת ביחסים מקבילים שיש להימנע מהם.
7. יחסים מקבילים בסיום הטיפול – לאחר הטיפול יש שאינם רואים את היחסים המקבילים כבעייתיים, ויש שמתייחסים אליהם כהתנהגות לא אתית. הסכנות בקיום יחסים מקבילים לאחר הטיפול אינן רק במידה והמטופל ירצה לחזור לטיפול, אלא גם בפגיעה בהישגי הטיפול בעקבות חוויית המערכת היחסים החדשה. כמו”כ ישנה סכנה שעל מנת להגיע מהר אל מימוש הקשרים הללו, המטפל יפעל גם בלא מודע לסיים את הטיפול מוקדם ממה שנכון מקצועית. בכל מקרה, חשוב שהמטפל ייוועץ במסגרת הדרכתית ויבחן את מניעיו ליצירת הקשר החדש וההשלכות העשויות להתרחש.

 

לסיום כדאי לדעת כי נמצא שכאשר מתרחשים יחסים מקבילים, נוכל לראות שגם המטפל וגם המטופל עשויים להעמיד פנים כאילו בכל תחום מופעלים כללים אחרים שמאפשרים להתנהגויות שונות להתרחש גם אם הם אינן מתיישבות עם הקשר המקצועי. לא פעם מודרכים מציגים מקרה שהם מבקשים לקבל אותו כתיק טיפול ומוצאים הסברים שונים לכך שלמרות הקרבה והיחסים הכפולים זה לא יפגע בתהליך הטיפולי. הערכה הזאת היא מוטעית ומביאה לטשטוש הגבולות, להפרת כללי הקשר ולניצול לרעה את כוחו של המטפל – כשיש יחסים מקבילים יש השפעה הדדית והיא פוגעת בתהליך המקצועי.