הקדמה
מאמר זה כולל מידע רלוונטי בתחום האובדנות ומשמש כחומר הסברה למוקדניות המעניקות מענה וייעוץ ראשוני במוקד מטיבת”א – מרכז טיפול וייעוץ במשפחה תורני ארצי. תוכן המאמר לוקט ממקורות אקדמיים ומקצועיים המצוינים בגוף המאמר.
מאמר זה אינו עוסק בנושאים הבאים: הסבר המושג או התופעה של אובדנות, הפרעת התנהגות אובדנית, אפידמיולוגיה, גורמי סיכון לאובדנות, קבוצות גיל שונות, קבוצות תרבותיות ואתניות. מאמר זה לא מהווה כתחליף וייעוץ רפואי או הצעת טיפול באובדנות.
גורמי מחשבות אובדניות
מומחים סבורים שישנם מספר גורמים המגבירים את הנטייה למחשבות אובדניות ומובילים לרצון להתאבד. מבין הגורמים השכיחים הם: ילדות קשה כגון התעללות מינית בתקופת הילדות או חוויה טראומטית שנחוותה בגיל הרך, חוסר בריאות נפשית ומחלות נפש כגון סכיזופרניה, התמכרות לסמים או אלכוהול, מצב כלכלי בו יש חוסר יכולת למצוא עבודה או להישאר מועסק וכן חוסר יכולת להשתכר, תורשה ורקע משפחתי, בדידות חברתית ורגשית, וחוסר יכולת למצוא בן זוג או להישאר במערכת יחסים זוגית.
בנוסף לגורמים הללו, גם אירוע קיצוני או מספר אירועים מלחיצים עלולים לדחוף את האדם אל הקצה ולהוביל למחשבות ולהתנהגות אובדנית. מידת הלחץ שעלולה לגרום לכך תלויה ברמת הפגיעות האישית. במקרים מסוימים, אפילו ויכוח עם בן או בת הזוג עלול להספיק ואילו במקרים אחרים, אירועים קשים הרבה יותר כגון מוות של בן או בת הזוג עלול לגרום לרצון להתאבד. במקרים רבים יתכן שילוב של גורמים שונים שיכריע את האדם הנמצא במצוקה.
מחלות נפשיות
מחלת נפש מהווה גורם סיכון משמעותי להתאבדות. מומחים מעריכים ש- 90% מהאנשים שמנסים להתאבד או מתאבדים לוקים בהפרעה נפשית אחת או יותר. המחלות הנפשיות בעלות הסיכון הגבוה ביותר להוביל להתאבדות הן:
דיכאון חמור.
הפרעה דו-קוטבית:
אחד מתוך 3 חולים בהפרעה זו יבצע ניסיון התאבדות לפחות פעם אחת ואילו אחד מתוך 10 ישימו קץ לחייהם.
סכיזופרניה: על פי הערכות, 1 מתוך 20 חולי סכיזופרניה ישימו קץ לחייהם. הסיכון חמור במיוחד בראשית הופעת הסימפטומים והולך ופוחת עם הזמן. הלוקים בסכיזופרניה אף עלולים לפגוע בעצמם.
הפרעת אישיות גבולית: הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בחוסר יציבות רגשית, שיבושים בדפוסי חשיבה ובהתנהגות חסרת מעצורים. מומחים מעריכים שכמחצית מהלוקים בהפרעה זו יבצעו לפחות ניסיון התאבדות אחד. במקרים בהם הלוקה בהפרעה זו אף עבר התעללות מינית כשהיה ילד, הסיכון גבוה עוד יותר.
אנורקסיה נרבוזה: על פי הערכות ונתונים מעריכים שכ- 20% מהלוקים באנורקסיה ינסו להתאבד לפחות פעם אחת.
גורמי סיכון נוספים להתאבדות
גורמים אחרים שעלולים להגביר את הסיכון להתאבדות כוללים:
ניסיון התאבדות קודם.
תחושת חוסר תקווה, בדידות ובידוד חברתי.
אירוע מלחיץ או עצוב כמו מוות של אדם קרוב או קריסה כלכלית.
התמכרות לאלכוהול או לסמים.
גישה לחומרים דליקים, נפיצים, רעילים או מסוכנים באופן כללי.
רקע משפחתי של מחלות נפש.
מחלה אחרת שעלולה לגרום לרצות לשים קץ לחיים (לדוגמה, מחלה חשוכת מרפא או מחלה כרונית קשה).
התעללות מינית או גופנית בעבר.
הזנחה רגשית.
תרופות נוגדות דיכאון והסיכון להתאבדות
חלק מהאנשים המטופלים בתרופות נוגדות דיכאון עלולים לפתח מחשבות אובדניות עם תחילת הטיפול. הסיכון גבוה במיוחד בקרב צעירים עד גיל 25. במקרים בהם חווים תחושות אובדניות או צורך ונטייה לחבלה עצמית בזמן שנוטלים תרופות נוגדות דיכאון, יש לפנות מידית לרופא המטפל או לבית החולים הקרוב.
כדאי לשתף בן משפחה או חבר קרוב כשמתחילים לקחת תרופות נוגדות דיכאון. מומלץ לבקש מהם לקרוא את העלון לצרכן המצורף לאריזת התרופה ולשים לב לשינויים בהתנהגות המטופל ולחומרת הסימפטומים או תופעות הלוואי מהם הוא סובל.
תורשה והתאבדות
קיימת נטייה משפחתית לפתח מחשבות אובדניות או לסבול מהפרעות נפשיות מסוימות. לפיכך, קיימות השערות לפיהן יתכן קשר בין תורשה לנטייה להתאבדות. מחקרים חדשים בתחום מצאו כמה שינויים בחומר התורשתי (מוטציות) שעלולים להפר את האיזון בחומרים המופרשים במוח ולהגביר את הנטייה למחשבות ולמעשים אובדניים. עם זאת, יש הסוברים שהגישה התומכת בגנטיקה על מנת להסביר אובדנות פשטנית מדי ומתעלמת מכך שהתאבדות אינה תופעה גופנית בלבד, אלא מערבת מכלול של גורמים מורכבים.
שלושת הגורמים להתאבדות לפי ג’וינר
הפסיכולוג האמריקאי תומס ג’וינר סבור ששלושה גורמים עיקריים עלולים להוביל אדם לרצות להתאבד. גורמים אלו כוללים: תפיסה (לרוב שגויה) שהאדם נותר לבדו בעולם ושלאף אחד לא באמת אכפת ממנו. תחושה (גם היא בדרך כלל שגויה) שהאדם מהווה נטל עבור האנשים בסביבתו וכי יהיה להם טוב יותר בלעדיו
הגורם האחרון מהווה את הסיכון המשמעותי ביותר המוביל להתאבדות והוא היעדר פחד מכאב וממוות.
לטענת ג’וינר, ניתן לרכוש חוסר פחד מכאב ומפציעה עצמית עם הזמן. עובדה זו מסבירה את הקשר החזק בין התנהגות פוגענית של אדם כלפי עצמו ובין התאבדות[6].
התייחסות למידת הסיכון
אופי הטיפול באדם האובדני תלוי במידה רבה בחומרת התסמינים שהוא מציג בנקודת הזמן הנוכחית ובקיומם של גורמים המונעים מהאדם לפחות לעת עתה לנסות להתאבד ומגנים עליו[7].
גורמים מגנים יכולים להיות קשרים בינאישיים, שייכות לקהילה, היריון ולידה צפויה, אמונה דתית, יכולת בפתרון בעיות חיים מורכבות, יכולת התמודדות עם לחץ וכדומה.
לצורך הערכת מצבו של האדם האובדני נעשה שימוש במושג ‘אובדנות פעילה’. מושג זה מבטא הכנות שונות שהאדם האובדני עושה לפני המעשה כגון כתיבת מכתב, כתיבת צוואה, ברור לגבי דרכי התאבדות כמו קניית כדורים שישמשו להתאבדות, בחירת מיקום וכדומה. כאשר קיימת אובדנות פעילה ייתכן שהאדם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי.
סוגי טיפול נפשי שנמצאו יעילים לטיפול באדם האובדני
שני סוגי תרפיה נמצאו יעילים לטיפול במבוגרים במצבי אובדנות והם: טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי למניעת התאבדות (CBT-SP). כמו כן נעשה שימוש בטיפול משפחתי מבוסס התקשרות ABFT)) . במתבגרים נעשה שימוש בפסיכותרפיה בין-אישית למתבגרים (IPT-A)
מאפיינים בטיפול
ישנו מגוון רחב של דרכים לסייע לאנשים במצבים אובדניים. פרופסור ישראל אור-בך, שהיה מבכירי חוקרי ההתאבדות בישראל ובעולם, הציע להביע אמפתיה למשאלת ההתאבדות כחלק מהתהליך טיפולי שתכליתו למנוע אותה.
בחלק לא מבוטל מהמקרים האובדנות היא אחת הסכנות המרחפות מעל ראש המטופל במידה משתנה של אינטנסיביות, אך לא תמיד אנשים במצבים אובדניים יבחרו לעסוק ישירות בנושא זה בטיפול בהם, ובחלק מהמקרים העיסוק באובדנות יהיה עקיף.
קיימת הסכמה רחבה בקרב אנשי טיפול וחוקרים כאחד בדבר חשיבות הדיבור על אובדנות עם האדם האובדני בטיפול, זאת מתוך הכרה ששיח גלוי, ישיר ואמפתי על התאבדות עשוי למנוע התאבדות לפחות בחלק מהמקרים.
השיח ייעשה במהלך שיחה אישית כשנקודת המוצא לשיח על האובדנות היא רגשות האדם האובדני (איך אתה מרגיש) ובהמשך גם שאלות ישירות “האם יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה רוצה למות”?
חוקרים ואנשי טיפול מסכימים כי סוג כזה של עשוי להקטין את הסיכון בו נמצא האדם האובדני בזכות מתן תוקף לרגשותיו ובזכות העובדה שגורם מטפל ידע על הסיכון האובדני בו נמצא האדם.[10]
התאבדות ניתנת למניעה בחלק מהמקרים.
על מנת למנוע התאבדות, נמצאו שני גורמים יעילים באופן מובהק סטטיסטית בעולם והם: א. חינוך שומרי סף. ב. הגבלת נגישות לאמצעים קטלניים.
שומרי הסף הם דמויות בעלות יכולת השפעה נקודתית או מתמשכת על האדם האובדני כגון קרובי משפחה, חברים, דמויות סמכות כמו הורה מורה, מפקד, אנשי רווחה, חינוך וטיפול, מתנדבים שונים, מטפלים בבתי אבות וכדומה. דמויות אלה יכולים להוות מקור לתמיכה או לחלופין, להחמרה.
שיתוף המשפחה ו/או הקרובים האחרים חשובה ביותר, אולם היא מצריכה הסכמת המטופל. יחד עם זאת, במקרה של סכנה אובדנית מידית, (‘אובדנות פעילה’) אזהרת קרוביו של המטופל עומדת מעל חובת הסודיות הרפואית ובלבד שישתכנע המטפל כי יש בדיווח למשפחה בכדי להפחית את הסכנה ולא להיפך[11].
התאבדות – כיצד מסייעים?
כיצד, אם כן, ניתן לסייע לאדם המבקש לשים קץ לחייו?
ראשית, יש לזהות את הכוונה האובדנית. לא תמיד ניתן לצפות מראש את הניסיון האובדני, אך חלק מהאנשים ששוקלים להתאבד יאמרו זאת באופן ישיר, וחלקם הגדול יביעו את רצונם באופן מרומז, על ידי כתיבת מכתבים בעלי גוון של פרידה, חלוקת חפצים אישיים ומזכרות וכד’.
גם כאשר לא מופיעות התנהגויות מחשידות, חשוב להיות ערניים לשינויים קיצוניים ושליליים בהתנהגות ובמצב הרוח (עצב, הסתגרות, דיבור חוזר על נושאים הקשורים למוות), ולהיפך – לשינוי חיובי פתאומי ולא מוסבר במצב הרוח הירוד בדרך כלל: שינוי מסוג זה עלול לסמן דווקא את ההקלה שחש האדם הסובל לאחר שהגיע להחלטה לסיים את סבלו באמצעות התאבדות.
גם לאחר שזוהו כוונות אובדניות, אנשים רבים חוששים, באופן טבעי ומובן, לפתוח דיון ישיר על הנושא עקב האמונה השגויה שדיבור על אובדנות עלול “לתת רעיונות” או להעביר מסר של לגיטימציה. אבל בפועל, נמצא כי דיבור ישיר על מחשבות אובדניות עשוי להיות גורם מציל חיים: האדם האובדני חש בדרך כלל מבודד ודחוי, והעברת מסר של התעניינות, אכפתיות ואמונה בכך שהאדם אכן מתמודד עם מצוקה קשה – מקלה על הבדידות ומשדרת תקווה ומעורבות.
לכן, כאשר קיים חשד לקיומה של נטייה אובדנית מומלץ לשאול אודותיה ישירות ובמידה והאדם אכן מדבר על רצונו למות – לעודד, להדגיש את קיומן של אלטרנטיבות חלופיות ולהעביר מסר של דאגה ונוכחות רציפה.
במקביל להעברת מסר אופטימי, חשוב להיזהר שלא להביע חוסר הבנה או ספק בסבלו של האדם (“שטויות, זה יעבור לך”; “את מגזימה”) כדי שלא לבודד אותו עוד יותר.
כמו כן, כאשר יש חשש ממשי לביצוע מעשה אובדני יש לנסות ולהרחיק אובייקטים מסוכנים (סכינים, תרופות, נשק חם) ולגייס מערכת תמיכה אשר תאפשר השגחה על האדם 24 שעות ביממה.
מחשבות אובדניות מסמנות את קיומה של מצוקה נפשית קשה וחמורה, ולכן במקביל חשוב להיעזר בגורם מקצועי ולא להתמודד עם המצב לבד.
ההחלטה הטיפולית המשמעותית ביותר שיש לקבל היא האם יש צורך בהליך של אשפוז פסיכיאטרי במסגרת מתאימה. יתרונותיו של האשפוז הם בהגנה הפיסית הניתנת בו ובמסגרת הטיפולית האינטנסיבית שמספקת התערבות פסיכיאטרית, פסיכולוגית ושיקומית.
ההחלטה לגבי הצורך באשפוז מתבססת במרבית המקרים על מספר גורמים: רצונו של האדם עצמו, קיומה או היעדרה של מערכת תמיכה מחוץ לאשפוז, מידת האימפולסיביות של האדם והיעדרן או קיומן של תכניות אובדניות מעשיות.
כאשר אדם חש כי הוא מסוגל להתחייב שלא לפגוע בעצמו, ומאמין כי יוכל לפנות לעזרה גם אם יתעורר דחף אובדני, ניתן לשקול לקיים את הטיפול במסגרת הקהילה ולאו דווקא במסגרת אשפוזית.
טיפול פסיכותרפי באדם בעל נטיות אובדניות יתמקד בהפחתת הכאב הנפשי, חיזוק מערכות התמיכה והתבוננות באלטרנטיבות נוספות להתמודדות עם הסבל מלבד המוות.
עם הזמן, צפויה הקלה במצוקה הרגשית וניתן לעבור לעיבוד מעמיק יותר של גורמי הסבל ולהשבת העניין וההנאה מהחיים. לעיתים משולב הטיפול עם ייעוץ פסיכיאטרי כדי לבחון שילובן של תרופות פסיכיאטריות.
אסור ומותר במצן סיוע במצבי אובדנות
1. פנו זמן, קחו אוויר ונסו לנהל שיחה בגובה העיניים. שיחה כזו משדרת ביטחון ומאפשרת לאדם לפרוק ולהרגיש מחוזק.
2. סלקו כל אמצעי שבעזרתו אדם עלול להזיק לעצמו ושקפו דאגה כנה.
3. הקשיבו. גם אם אנחנו לא מבינים את הסיבה או את העוצמה לכאב, הקשבה אותנטית משדרת מוכנות, כבוד ומספקת תחושת נראות. זכרו, אל תלכו שולל אחרי שינוי פתאומי חיובי, אך בלתי מוסבר למצבו הקשה או להבטחה כי הוא זנח את תכניותיו להתאבד- לפעמים דווקא הקלה אחרי ניסיון אובדני או שחרור מאשפוז יכולה להעיד על סיכון גבוה.
4. דובבו: לאט, בענווה, עם מסר ברור של חיבור, דאגה ואכפתיות. ‘עמתו’ את האדם המתמודד עם כאב אובדני מול שאלה ישירה שתאפשר חשיפה, פורקן וגם – תשובה . הנה דוגמא לאופן שבו ניתן לשאול את השאלה: ״חבר אהוב, אני דואגת לך ממש! אתה חשוב לי.. האם הכאב הזה מכיל בתוכו גם משאלת מוות?״ או: ״אני מנסה להבין אותך יותר.. האם הכאב עמוק כל כך שכבר חשבת על תוכנית?״
שאלה ‘מעמתת’ שמגיעה ברגישות ובענווה רבה, אינה שותלת רעיונות ויכולה להציל חיי אדם. לרוב, אדם שמצליח לשתף הוא אדם שמושיט יד, ומכאן, ניתן לסייע לו.
5.כבדו את עוצמת הכאב: ה׳ראיה אובדנית’ נקראת לעיתים ראיית מנהרה – כמוה היא צרה, חשוכה ומאיימת. הכאב של האדם האובדני הוא אמיתי ועוצמתי, אל תבטלו או תקטינו את הכאב.
במקביל, הדהדו ״אמונה בשינוי״ – כעת הוא מרגיש שהמצב לעולם לא ישתנה, משום שהוא בעין הסערה, אך יחד אפשר לנסות ולצאת ממנה. זה עשוי לקחת זמן, אבל זה לא בלתי אפשרי. אובדנות היא פתרון סופי למצוקה (שיכולה להיות) זמנית.
6. עזרו לזהות עוגנים: כשיש מטרה, יש סיבה. הזמינו שיח על אנשים משמעותיים בחייו של האדם האובדני, על בעל החיים שלו/שלה, על חלום ששיתף אתכן/ם פעם – על הסיבות שראוי לנסות עבורן ודרכן להיאבק, לשרוד ולהצליח.
7. הדהדו כמה הוא/היא חשובים לכם, כמה הם משמעותיים בחייכם. אדם אובדני מרגיש לא פעם נטל על סביבתו, מיותר ומעיק. פוגגו אמונה זו עבורו, הבהירו כמה מאיימת המחשבה שיקרה לו משהו וכמה היא מרסקת לכם את הלב.
8. הביעו את דאגתכם באותנטיות ובכנות. גשו לשיחה עם אמונה שיש מה לעשות, שאפשר לעבור את הגל, שרבים אחרים הצליחו בכך. זאת מבלי להעביר אחריות או להכביד עוד על כתפיו של האחר. שקפו גם את הדאגה, את החשש הגדול, הוא אנושי ולגיטימי. התעניינו בשלומו לעיתים תכופות, גששו, והציעו בעדינות לבלות יחד ולעשות דברים שיש בהם גם הנאה.
9. התאזרו בסבלנות: לא פשוט לשתף בתחושה שיש בה חידלון. למצוא את המילים, להתגבר על הפחד מדחייה ומשיפוטיות, להצליח לספר על מה עובר עליך כשבראש יש מחשבות פסימיות כמו ‘המצב לעולם לא ישתנה אז מה בכלל הטעם’ יחד עם זאת, אדם שירגיש שמכבדים אותו, שקשובים לו, שמתעניינים בו באמת- ישתף יותר. זה לוקח זמן וצריך סבלנות.
10. נסו לא להבטיח שמירת סודיות בנוגע לתוכניות להתאבד ואם נאלצתם לתת הבטחה שכזו כדי לאפשר שיתוף, זכרו שאם הסיכון גבוה ‘עדיף לאבד חבר לרגע, מאשר לאבד חבר ברגע’. אל תהססו לשתף אחרים ולערב גורמי מקצוע כשעולה חשש מיידי ומעשי לחיים.
11. אם יש חשש כי האדם יפגע בעצמו, נסו לא להשאיר אותו לבד. גייסו רשת ביטחון- אנשים שיכולים לשהות במחיצתו בהשגחה שוטפת, רגישה ואמפתית. אם אתם נאלצים להיפרד, קבעו מראש את המקום, המועד והשעה לפגישה או לשיחה הבאה. צרו המשכיות מוצהרת או גייסו אדם אחר שישהה לצידו. זכרו ששיתוף והתייעצות אינם הלשנה, הם דאגה כנה שיכולה להציל חיי אדם.
12. השאירו את הדלת פתוחה וצרו ערוץ תקשורת זמין. לפעמים לוקח זמן לשתף ולחלוק. המסר שאנחנו מעבירים כשאנחנו מזמינים המשך שיח הוא יציבות, נוכחות, אמונה ומהם יכולה להיגזר גם תחושה של שייכות. אפשר להכין יחד ‘רשימת ביטחון’ – ‘אל מי פונים כשהגל מציף ומאיים להטביע’. הכנת רשימה כזו מעבירה מסר – ‘יש מה לעשות, את.ה לא (לגמרי) לבד’. ברשימה ציינו פרטי קשר של סיוע מקצועי, דוגמת זה שניתן במוקד מטיבת”א וגם פרטים של רופא תורן, חבר, בן משפחה, שירותי אמבולנס, מיון וכיוצא באלה.
13. עודדו פניה לעזרה מקצועית והדגישו את הערך המשמעותי בפנייה כזו. ניתן להציע לפנות לרופא משפחה, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכולוג, יועץ וכיוצא באלה. אם אתם סבורים שהאדם מולכן בסכנה מיידית- יש לגשת איתו/ה לחדר מיון הקרוב לאזור מגוריכם ללא השתהות!!.
14. חשוב לא פחות- גייסו סביבכם רשת ביטחון. התמודדות עם מצב בו הנכם עדים לרצון ונטייה אובדנית קשה רגשית, ומצריך כוחות נפש. אל תשארו עם זה לבד, והיעזרו במי שיכול לסייע לכם – אדם קרוב או איש מקצוע.
לסיכום ניתן לומר כי התאבדות היא מעשה קיצוני המבטא חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד. בסיוע נכון ורגיש המתבסס על ידע מקצועי ומעשי ניתן לסייע ולמנוע את המקרה הבא.
[1] אֶפִּידֵמִיוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Epidemiology) היא ענף ברפואה ובביולוגיה העוסק בחקר המחלות ברמת האוכלוסייה.
[2] הפרעה דו־קוטבית (באנגלית: Bipolar disorder), הידועה גם בשם מאניה דֶפרסיה Manic depression) ), היא הפרעה נפשית ממשפחת הפרעות מצבי הרוח, המתאפיינת במנעד רגשי רחב הבא לידי ביטוי בגלים (אפיזודות) של שינויים, לעיתים קיצוניים מאוד, במצב הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות. ב-ICD 10 )קטלוג המחלות וההפרעות הנפשיות של ארגון הבריאות העולמי) מופיעה הפרעה זו בפרק העוסק בהפרעות מצב רוח, יחד עם דיכאון חד-קוטבי (דיכאון מז’ורי) והפרעות מצב רוח נוספות. ה-DSM 5 מקדיש להפרעה זו פרק שלם (Bipolar Related Disorders) בנפרד מהפרעות מצב רוח.
[3] סכיזופרניה בעברית גם: שַׁסַּעַת. באנגלית Schizophrenia) ) היא הפרעה נפשית ממושכת מורכבת והטרוגנית בביטוייה, השייכת לקבוצת ההפרעות הנפשיות המלוות לרוב בתופעות של פסיכוזה. הפרעה זו מתאפיינת בהזיות, מחשבות שווא, הפרעות בארגון הדיבור והחשיבה, צמצום רגשי, פגיעה בהנאה ובכוח הרצון והיוזמה (initiative), בעיות קוגניטיביות (בזיכרון, קשב, פונקציות ניהוליות וכו’), התנהגויות מוזרות המוסברות על ידי החוויות הפנימיות החריגות (ההזיות, מחשבות השווא) ועל ידי שיבושי מערכות בקרה (קוגניטיביות), קשיים תפקודיים רבים בתחום התעסוקתי והחברתי.
[4] הפרעת אישיות גבולית (באנגלית: Borderline personality disorder; בראשי תיבות: BPD) היא הפרעה נפשית, שעל פי DSM-5 ( המהדורה החמישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית) משתייכת לאשכול ב’ של הפרעות האישיות. הפרעת אישיות זו נקראה בשם ‘גבולית’ כיוון שבעבר הוגדרה כמבטאת גבול בין נוירוזה לפסיכוזה. אף שהשם בעייתי מבחינת תיאור ההפרעה הוא נותר ללא שינוי עד היום. ב-ICD 10 מוגדרת הפרעה זו כ”הפרעת אישיות לא יציבה מבחינה רגשית”.
[5] אנורקסיה נרבוזה (באנגלית: Anorexia nervosa; ולפי האקדמיה ללשון העברית – צַיְמָנוּת) היא הפרעת אכילה חמורה ומסכנת חיים הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות.
[6] מכבי, ((www.maccabi4u.co.il, אנציקלופדיה הבריאות, התאבדות (אובדנות) ומחשבות אובדניות – מידע רפואי
[7] Bryan, Craig J.; Rudd, M. David (2005). “Advances in the Assessment of Suicide Risk”.
Journal of Clinical Psychology. Wiley-Blackwell. 62 (2): 185–200. doi:10.1002/jclp.20222. ISSN 0021-9762.
[8] בורנשטיין קלומק, ע’, להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, דיונון, 2015, פרק 13: טיפול במתבגרים בסיכון אובדני, עמ’ 201–214
[9] אור-בך י’, אמפתיה טיפולית למשאלת ההתאבדות: עקרונות טיפול באובדניים, שיחות טו (2), 2001, עמ’ 105–113
[10] בורשטיין קלומק, ע’., זלצמן, ג’., אפטר א’., לוי בלז, י’, להאיר את הרי החושך התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, דיונון, 2015, פרק מדריך 2: האם לדבר עם מתבגרים על אובדנות מה חשוב לדעת ומה חשוב לעשות, עמ’ 308–309
[11] מתוך נייר עמדה של המועצה הלאומית למניעת אובדנות שע”י משרד הבריאות. חברי הועדה לנייר עמדה:
פרופ’ גיל זלצמן-גהה-יו”ר, פרופ’ חרמש-גהה, פרופ’ אפטר-שניידר, נגה שילוח–עמותת סה”ר, ד”ר חנה בר יוסף- מעיני הישועה, וימימה גולדברג- משרד הבריאות ויו”ר הועדה הבין-משרדית.
[12] מה תאמר לאדם שעל הגג? / פרופ’ חיים עומר וד”ר אבשלום אליצור:BJ Sadock, VA Sadock, (2007) Synopsis of Psychiatry: Behavioral Sciences/ Clinical Psychiatry, 10th edition
